סמכות הדיון בתביעת מזונות וכתובה מן העיזבון

לפנינו ערעורה של גב' [פלונית] (להלן: "המערערת") על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב מיום כ"ו באייר התשע"ז (22.5.17). ההחלטה קובעת שיש לבית הדין סמכות לדון בתביעת מזונות אישה ובתביעת הכתובה שהגישה הגב' [אלמונית] (להלן: "המשיבה" או "האלמנה"), אלמנת המנוח מר [...] ז"ל (להלן: "המנוח").

תמצית העובדות הנצרכות להכרעה

המנוח הלך לעולמו ביום ה' בתמוז תשע"ד (3.7.14) כשהוא נשוי למשיבה. המנוח הותיר אחריו צוואה שבה ציווה לתת 75% מרכושו למערערת, שעימה התגורר משנת 2010, ו־25% מרכושו לילדיו.

משנת 2009 התנהלו הליכים משפטיים בין המנוח לבין המשיבה. המנוח הגיש לבית הדין הרבני תביעת גירושין, ומנגד הגישה המשיבה תביעת שלום בית. תביעת הגירושין של המנוח נדחתה, והוא הגיש את ערעורו בנושא זה לבית הדין הגדול. בית הדין הגדול נתן החלטות פרוצדורליות בתיק בדבר מועדי דיון ומועדים להגשת מסמכים, אך לא התקיים דיון בבית הדין הגדול בגלל מצבו הבריאותי של המנוח. ביום ט"ו בתמוז תשע"ד (13.7.14), ימים מספר לאחר פטירת המנוח, נתן בית הדין הגדול החלטה לסגור את התיק.

לאחר פטירת המנוח הגישה האלמנה לבית הדין האזורי תביעת כתובה בתאריך כ"ב באב תשע"ד (18.8.14), תביעת רכוש בתאריך ט"ז בסיוון תשע"ה (3.6.15) ותביעת מזונות בתאריך כ' בסיוון תשע"ה (7.6.15).

הכרעת בית הדין האזורי בעניין טענות הסמכות

א.         לעניין תביעת המזונות מן העיזבון קבע בית הדין כי מוקנית לבית הדין הרבני סמכות בהתאם לסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים נישואין וגירושין תשי"ג – 1953 (להלן: "חוק השיפוט"), הקובע:

הגישה אישה יהודייה לבית דין רבני תביעת מזונות שלא אגב גירושין נגד אישה היהודי או נגד עזבונו – לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית הדין הרבני שיפוט בעניין.

ב.         לעניין תביעת הכתובה מן העיזבון קבע בית הדין כי מוקנית לו סמכות בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק השיפוט, שם נאמר: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים."

בית הדין קבע כי הזכאות לכתובה היא נושא מובהק של נישואין וגירושין. בית הדין הדגיש כי תביעת הכתובה היא בתנאי שתביעת המזונות היא עד ליום פטירת הבעל. כלומר: תביעת המזונות היא תביעת מזונות אישה מן הנישואין, ותביעת כתובה היא תביעת כתובת אלמנה.

ג.          לעניין התביעות בענייני רכוש קבע בית הדין כי אין לבית הדין הרבני סמכות כיוון שסעיף 3 לחוק השיפוט קובע שבית הדין יקנה סמכות רק בכריכת התביעה הרכושית לתביעת הגירושין, ואילו בנידון דידן האישה פתחה תיק תביעת רכוש רק לאחר שהבעל נפטר, שלא בכרוך לתביעת גירושין, כמובן.

במקביל נקטה המערערת דנן בפעולות לקבלת צו קיום צוואה מאת הרשם לענייני ירושה. המשיבה דנן הגישה את התנגדותה לקיום הצוואה, ובית המשפט למשפחה דחה את ההתנגדות ואישר את הצוואה. ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא.

תמצית טענות המערערת

בא כוח המערערת פרש את טיעוניו כנגד פסק הדין נשוא הערעור על פני אחד־עשר עמודים.

אם נבוא לתמצת את הטיעונים המשפטיים של הערעור נוכל לומר כי בא כוח המערערת טוען כי פסק הדין אינו תואם את פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 2621/00 (לוי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, להלן גם: "בג"ץ לוי", "עניין לוי" או "פרשת לוי"). לטענת בא כוח המערערת, פסק דין זה קיבל את דעת המיעוט בפרשת לוי בבית הדין הרבני הגדול, דעת הרב דיכובסקי, שלפיה בית הדין מוסמך לדון בעניינים שהצדדים להם הם בעל ואישה. לעומת זאת, במקרה דנן הצדדים לדיון הם האלמנה מחד גיסא, והמערערת ומנהל העיזבון מאידך גיסא.

כן טען בא כוח המערערת, על סמך פסק הדין הנ"ל, שהמונח 'ענייני נישואין' אינו כולל את התוצאות הנובעות מנישואין כלפי צד שלישי (והפנה בדבריו אל המקורות שהזכיר בית המשפט בפסק דינו: טדסקי, 'מעמד אישי', עמ' 167; שיפמן, 'דיני המשפחה בישראל', א', עמ' 33). משכך, טען בא כוח המערערת, אי אפשר לבסס את סמכות בית הדין על סעיפים 1, 3 ו־4 לחוק השיפוט.

משאי אפשר להתבסס על סעיפים אלו, לטענתו, יש לפנות או אל סעיף 9 לחוק השיפוט או לסעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה"). אך גם זה לא אפשרי במקרה שלפנינו, שכן על פי סעיפים אלו תלויה סמכות בית הדין בהסכמת הצדדים, וזו לא ניתנה.

מכאן מסקנתו כי הסמכות נתונה אך לבית המשפט לענייני משפחה.