סמכות דיין יחיד ליתן החלטה זמנית בעניין הסדרי שהות ואף תוך שינוי מהחלטות קודמות בשל שינוי נסיבות

לפניי בקשת האם לרשות ערעור על החלטה בעניין הסדרי השהות.

האב, המשיב, קיבל את זכות התגובה ובחר שלא לנצלה. וחבל שכך. עם זאת, זכות התגובה כשמה כן היא – זכות ולא חובה. גם בהעדר תגובה על בית הדין לבחון את הבקשות לגופן ולהחליט בהן, וההחלטה – אף בהעדר תגובה – לא תמיד ייעתר בית הדין לבקשה, וכך בייחוד שעה שמדובר בענייני ילדים, שאין אנו רשאים להניח כהנחת יסוד, כי טובתם עולה תמיד בקנה אחד עם בקשתו של אחד ההורים רק משום שההורה האחר לא הגיב וטען אחרת.

המבקשת נאחזת בבקשתה למתן רשות ערעור, אף שמדובר בהחלטה זמנית, בשתי טענות האחת פרוצדורלית והאחרת מהותית:

הטענה הפרוצדורלית היא כי ההחלטה ניתנה בדן יחיד, לטעמה שלא בסמכות, לשיטתה חמור בדבר שבעתיים בהיותה של ההחלטה מנוגדת להחלטה קודמת שהתקבלה במותב תלתא.

הטענה המהותית היא כי בית הדין אימץ את המלצות שירותי הרווחה כחותמת גומי, לאם – המבקשת – טענות נגד ההמלצות הנוגעות בחשש מהסתה של הילדים נגדה על ידי האב וניכורם אליה.

עיינתי בהחלטה ובטענות והגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור וממילא גם את הבקשה לעיכוב ביצוע.

במישור הפרוצדורלי:

סעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, תשט"ו – 1955, מורה:

בבית הדין הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי, במשפטים בהם הוא דן בשלושה, תהא ליושב ראש בית הדין, על אף האמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ה), הסמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, וכן בענייני סדר ומינהל, ורשאי הוא להסמיך לדון בעניינים כאמור חבר אחר של בית הדין.

הוראה דומה מצויה בתקנה ד(3) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג.

נוסיף ונבהיר כי אומנם הדיין שנתן את ההחלטה המדוברת אינו יושב ראש המותב, אבל הנוהג המקובל ברוב הרכבי בתי הדין אף בשגרה, ועל אחת כמה וכמה במהלך הפגרה, כי חברי בית הדין מחלקים ביניהם את המטלות של הטיפול בהחלטות ביניים, יושב ראש המותב קובע חלוקה כזו או מאשר אותה ובכך – בהעדר נוהל קבוע בחוק או בתקנות לדרך ההסמכה – הוא מסמיך את חבריו לדון בצווי ביניים, צווים זמניים, החלטות ביניים אחרות וכו'.

חזקה, ואף לא נטען אחרת, כי כך נעשה גם בהרכב המדובר, ומאחר שההחלטה האמורה היא החלטה זמנית הרי שאין כל פסול בהינתנה בדן יחיד.

אוסיף ואבהיר בנוגע לטענות המבקשת:

אין בחוק או בתקנות הבחנה, בהקשר למתן ההחלטה ביחיד או בשלושה, בין החלטה המשנה את המצב שהיה עד אליה לכזו שמותירה אותו על כנו או בין כזו שלא קדמה לה החלטה שונה שניתנה במותב תלתא להחלטה שקדמה לה החלטה כזו.

אכן מובן מאליו הוא כי אין דיין יחיד יכול לשנות מה שהחליטו שלושה דיינים משום שחולק הוא על דעתם. ברם כך לא רק בנוגע ליחיד: גם שלושה אחרים אינם יכולים לעשות כן אלא אם היו הם ערכאת ערעור על הראשונים, ואף אותם שלושה עצמם שהחליטו החלטה מסוימת אינם יכולים לשנותה, הן מבחינת העילות לשינוי והן מבחינת סדרי הדין שבו, אלא על פי העקרונות של "סתירת הדין" שעיקרם מצוי בתקנות קכח–קלא לתקנות הדיון.

ברם לא בזה מדובר בענייננו אלא בשינוי הנובע משינוי הנסיבות. בשינוי שכזה אין מדובר בפסיקה שונה, בסתירת הדין, אלא בפסיקה שבעניין אחר: הפסיקה הקודמת, שניתנה במקרה זה בשלושה, הייתה בעניינו של מצב מסוים, מקרה מסוים, וההחלטה החדשה – בנוגע למצב אחר, וכשם שאין היא כבולה להחלטה שניתנה בעניינם של צדדים אחרים, הוא הדין שאין היא כבולה להחלטה קודמת שניתנה בעניינם של צדדים אלה עצמם אך בנוגע לסיטואציה שונה.

כך תמיד, ובייחוד בענייני הסדרי השהות עם ילדים שמטבעם הם דינמיים ומשתנים, ולכן כידוע אף כשניתן פסק דין "סופי" בעניינם – לעולם אין הוא "סופי" ממש. על אחת כמה וכמה בעניין שלפנינו שבו מלמד העיון בתיק בית דין קמא כי אותה החלטה שבשלושה עצמה הורתה מפורשות והעידה על עצמה כי זמנית היא "המפגשים במרכז הקשר ימשכו עד למתן החלטה אחרת", ועוד נאמר בה "בית הדין ממתין לעדכון מהאפוטרופוסית לדין ומשירותי הרווחה על מסקנות ועדת התכנון וההערכה", לאמור: משיתקבלו הללו ייתכן – ואולי אף צפוי – כי תינתן החלטה שונה.

לפיכך רשאי היה בית הדין, ובהעדר מגבלה כלשהי בחוק ובתקנות, רשאי היה אף דיין יחיד ליתן החלטה המורה אחרת משנקבע קודם לכן, על בסיס ההמלצות המקצועיות. ומשכך יש לדחות את הטענה כי בית הדין פעל שלא בהתאם לחוק או לתקנות ושלא בסמכות במתן ההחלטה בדן יחיד.