סמכות בתביעות למשמורת והסדרי ראיה לאחר הסכם גירושין

א.         ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב מיום כ"ב חשון תשס"ט ( 20/11/2008), בה החליט כי הסמכות הייחודית נתונה לבית הדין לדון ולפסוק בכל הנושאים הקשורים במשמורת הילדים הקטינים של הצדדים. בית הדין האזורי קבע מועד לדיון בשאלה אם להעביר את משמורת הילדים אל המערערת, והורה למחלקת הרווחה בעיריית בני ברק להכין תסקיר בענין המשמורת לקראת הדיון שקבע.

העובדות

ב.         הצדדים נישאו בחופה וקידושין בתאריך 15.6.95 ולהם שלושה ילדים קטינים (96, 01, 06) - שני בנים ובת. המערערת הינה ילידת ברזיל והמשיב יליד ישראל. בעת הכרותם התגוררו הצדדים בברזיל, והחלו שם תהליך של חזרה בתשובה. הצדדים התחתנו בישראל ולאחר מכן שבו לברזיל וחיו שם תקופה משמעותית מתוך חיי הנישואין. לפני כשמונה שנים חזרו הצדדים לישראל. הם התערו בקהילה החרדית בבני ברק וניהלו אורח חיים חרדי מובהק. ביום י"ז אייר תשס"ח (22.5.08) התייצבו הצדדים בבית הדין האזורי כשהם מיוצגים על ידי עו"ד ב' ד', שהיה עורך-דין משותף לשניהם, וביקשו לאשר ולתת תוקף של פסק דין להסכם גירושין שנערך ונחתם בין הצדדים בתאריך י' אייר תשס"ח (15.5.08). על פי הסכם הגירושין יישארו שלושת הקטינים במשמורת האב, תוך שהצדדים מצהירים כי ההסכם בענין משמורת הילדים והסדרי ראייתם "מבטאים את רצונם המשותף להבטיח את טובת שלומם ורווחתם החומרית, הנפשית, הרוחנית והרגשית", וזאת "לאחר מחשבה מעמיקה ובהיותם משוכנעים כי המשמורת אצל הבעל תעניק לילדים את היציבות, הביטחון ותנאי הגידול הטובים ביותר, שלהם הם זקוקים לאחר גירושי הוריהם במטרה שהילדים יגדלו בבית יציב למנוע פגיעה במסגרות הלימודים, החוגים ואורחות חייהם בכל התחומים". כן הוסכם כי אורח החיים שבו יגדלו הילדים יהיה אורח חיים חרדי-חסידי. לאחר דיון בו בדק בית הדין את תנאי ההסכם ומתן הבהרה שונות, ועל אלו עוד נעמוד בהמשך, אישר בית הדין את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין.

כחודשיים לאחר אישור ההסכם בבית הדין הרבני, פנתה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה בתביעת משמורת. המערערת טענה בתביעתה, כי הליך הגירושין שהתנהל בפני בית הדין האזורי "נעשה מתוך סדרת מעשי עוולה והפחדה כלפי האשה" וכי בית הדין "לא חקר ולא דרש" בדבר טובת הילדים. המשיב הודיע לבית המשפט על התנגדותו לסמכות בית המשפט אך הביע הסכמה להזמנת תסקיר סעד בענין משמורת הקטינים בנמקו כי ממילא התסקיר עשוי לשמש את בית הדין הרבני כשידון במשמורת הילדים. בית המשפט הורה על הגשת תסקיר סעד, תוך שבית המשפט מציין כי הדבר נעשה "מבלי להתייחס לשאלת הסמכות".

ביום 1.9.08 הוגשה על ידי המשיב בקשה לבית הדין הרבני האזורי להטלת פיקוח על קיומם של הסדרי הראייה בין המערערת לילדים וזאת בשל שורה של אירועים קשים ואלימים שאירעו לדבריו לאחר הסכם הגירושין המעידים, לטענת המשיב, שהמערערת מסכנת באופן רציני את שלומם הפיזי והנפשי של הילדים, פוגעת בערכי הדת עליהם הם מתחנכים, פועלת לסיכול הטיפול המקצועי לו זוכים שני הבנים, ומסיתה את הילדים כנגד אביהם.

בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 23.9.08 התנגד ב"כ המערערת להתחלת הליכים בענייני משמורת בפני בית הדין זאת בעיקר לאור העובדה, כי בית המשפט כבר החל בדיונים בענין זה ואף קיבל הסכמת הצדדים לקבלת תסקיר סעד לצורך בדיקת הסוגיה. ב"כ המערערת התנגד אף לסמכותו של בית הדין לדון בעניין הסמכות וזאת משום העובדה, כי למעט אישור הסכם לא נפתחה כל תביעת גירושין בה נכרכה המשמורת ולא הוגשה תביעה למשמורת ע"י מי מהצדדים. לדבריו, המערערת לא הבינה את פשרו של הסכם הגירושין והיא חתמה עליו מבלי לקוראו, ומכל מקום בית הדין סיים את מלאכתו עם אישור הסכם הגירושין, ואין לבית הדין סמכות נמשכת לדון בענין.

החלטת בית הדין האזורי

ג.          בית הדין דחה את טענות ב"כ המערערת לענין סמכותו לדון בשאלות הקשורות במשמורת הילדים. בנימוקיו לקביעתו זו, הסתמך בית הדין על בג"ץ 566/81 אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול לז (2) 1, שם נקבע כי המונח תביעת גירושין מבחינת ההליכים הכלולים בו כולל הוא הן את המקרה של הליכי הגירושין המתקיימים ע"פ תביעתו של אחד מבני הזוג והן את המקרה שהליכי הגירושין מתקיימים ע"פ הסכמתם של בני הזוג. כמו כן הסתמך בית הדין על בג"צ 4111/07 פלונית נ' פלוני (פורסם באתר נבו) שקבע כי "מקום בו הסכימו הצדדים לכבול עצמם גם בעתיד לסמכות הערכאה שבפניה באו בראשונה יקום לזו הכוח לשוב והידרש לעניין". בית הדין הפנה גם אל בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים פד"י מח (4) 591. באשר לטענה כי על פי בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול פ"ד נח(2) 550, אין בהסמכת ההורים להקנות לבית הדין סמכות שיפוט בנוגע למשמורת הילדים, כדי לראות את הקטינים כמי שנתנו הסכמתן לכך, עולה מנימוקי בית הדין כי הוא סבור כי בדיון שהתקיים בפניו עובר לאישור ההסכם נבדק עניינם של הקטינים באופן נפרד מענין הגירושין, וכי תנאי ההסכם שאישר שיקפו את טובת הילדים באותה עת.

עיקרי טענות המערערת

ד.         בערעור שבפנינו חוזר ב"כ המערערת על טענותיו בפני בית הדין האזורי. הוא טוען נגד עצם הדיון שקיים בית הדין בענין הסמכות בעת שתביעת המשמורת הוגשה על ידי המערערת לבית המשפט לעניני משפחה כבר ביום 24.7.08 והחל הדיון בה, תוך שנדרש תסקיר סעד של פקידת סעד לעניין המשמורת. ב"כ המערערת מדגיש כי לבית הדין האזורי לא הוגשה תביעת גירושין כרוכה באופן שבו בית הדין רוכש סמכות על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953; לא הוגשו טענות ע"י הצדדים והן לא נתבררו; לא נבחנה המסכת העובדתית לנסיבות המקרה; וכל שנעשה הוא אישור שכיח של הסכם גירושין, הא ותו לא. לא זו בלבד אלא שבית הדין העביר משמורת של שלושה קטינים ובכללם קטינה כבת שנתיים וחצי לידי האב, ללא הידרשות לתסקיר. ב"כ המערערת תוקף את נימוקי בית הדין האזורי בהחלטתו וטוען כי פסקי הדין של בית המשפט העליון שעליהם הסתמך בית הדין האזורי אינם מתאימים לנסיבות המקרה דנן. לאור נימוקיו מבקש ב"כ המערערת כי ייקבע שבית המשפט לעניני משפחה הוא המוסמך לדון בעניני משמורת הילדים.

עיקרי טענות המשיב

ה.         בתשובה לערעור טוען ב"כ המשיב, כטענה מקדמית כי מן הראוי לדחות ערעור זה על הסף מאחר ומדובר בהחלטה דיונית ולאור תקנה קלב(1) לתקנות הדיון, על המערערת היה לעתור לקבלת רשות לערער ואין לה זכות מוקנית להגשת הערעור. המערערת איחרה את המועד שנקבע בתקנה קלג(2) להגשת בקשת רשות לערער, קרי עשרה ימים ממועד המצאת ההחלטה למערערת. המערערת אף איחרה את המועד שנקבע בתקנה קלח(1) להגשת ערעור בזכות והגישה את ערעורה לאחר חלוף שלושים ימים מהמועד בו הומצאה לה ההחלטה, ואף הטעתה את בית הדין הגדול ומסרה מצג שווא מטעה לגבי המועד בו הומצאה לה ההחלטה.

לגופו של ענין טוען ב"כ המשיב, כי הסכם גירושין נוסח על ידי הצדדים בהסכמה באמצעות עורך דין משותף לאחר מו"מ ממושך. ויתור האשה על משמורת הקטינים נעשה בהסכמה ומתוך הבנה לכך שהיא אינה כשירה לשמש כהורה משמורן ראוי וכי המשיב הינו המשמורן היחיד הראוי והמסוגל לגדל את הילדים ולדאוג לכל צרכיהם. מסקנה ברורה זו אף עולה מתוך תסקיר הסעד המפורט שניתן על ידי לשכת הרווחה במסגרת ההליכים הנוכחיים שבין הצדדים, והסכמה זו כבר קיבלה ביטוי בעבר במסגרת הסכמים קודמים בין הצדדים. בית הדין הקדיש מאמץ וזמן לשם בחינת הסדרי המשמורת והוא חקר ובדק בעניין עד שנחה דעתו, כי ההסדרים שגובשו נשקלו על ידי ההורים וכי הם ייטיבו עם הילדים הקטינים. בית הדין בחן את יכולתו של האב להתמודד עם טיפול הילדים במקביל לעבודתו וכן בירר עם המערערת האם הויתור על הילדים נעשה בשל רצונה לעבור לחו"ל וכן שב והבהיר לה, כי תוכל לעתור בעניין המשמורת בפני ביה"ד ולאחר דברים אלו, הסכימו הצדדים לסמכותו הנמשכת של הדיון בפניו.

ב"כ המשיב דוחה מכל וכל את הטענה כי האשה לא קראה ולא הבינה את הוראות ההסכם. לדבריו, המו"מ לגיבוש הסכם הגירושין בין הצדדים החל הרבה לפני חתימתו, עת הצדדים פנו לעו"ד א' ג', ידיד של המשיב, הדובר את השפה הפורטוגזית, על מנת שיערוך עבורם הסכם גירושין. עו"ד ג' גיבש שורה של טיוטות הסכם, תוך שהתובעת נוטלת חלק פעיל בגיבושן, שואלת שאלות ונועצת עימו ישירות. בהמשך, פנו הצדדים לעו"ד ב' ד' שאף הוא גיבש מספר טיוטות שבמסגרתן נערכו שינויים, אף הם לבקשת המערערת, שאישרה בחתימת ידה את הסעיפים שהוסכמו עליה. כך למשל, תוקן סעיף 14 באופן שנקבע בטיוטה הסופית שהאב יטול את הבן ג' לטיפולים בחו"ל, והושמטה הפיסקה המאפשרת לו ליטול את שני הילדים האחרים עימו במקרה שכזה. כך למשל, אף הוגדל בטיוטה הסופית הסכום שתקבל המערערת בגין איזון הנכסים. לדברי ב"כ המשיב לויתור האם על החזקת הילדים קיימת היסטוריה מוקדמת בדמות הסכם פרידה שנערך לפני כשמונה שנים בעת שהצדדים התגוררו בברזיל בקרבת משפחת האשה ובמנותק ממשפחת המשיב, ואשר כבר בו הוסכם כי המשמורת של הבן הקטין ג' תהיה לאב. כמו כן, הסכם הגירושין תורגם במלואו לשפה הפורטוגזית והוגש לבית הדין יחד עם הסכם הגירושין בעברית. באשר לטענה כי היה על בית הדין להזמין תסקיר סעד בטרם אישור ההסכם, טען ב"כ המשיב כי במקרה דנן מדובר באב שהיה לאורך כל השנים ההורה המשמורן הדומיננטי לגבי ילדים שהבכור שבהם יהיה בקרוב בגיל מצוות והאמצעי הינו כבן 8 שנים. בנסיבות הללו ולאור השיקול של הותרת שלושת הילדים במשמורת אחת - לא היה כל דופי בהסכמת הצדדים ובהחלטת בית הדין הנכבד קמא שפעל בהתאם להסכמה זו.

דיון

ו.          יש טעם בטענה המקדמית של ב"כ המשיב, לפיה אין מדובר במקרה דנן בערעור בזכות אלא בהחלטה שמן הדין היה לבקש רשות לערער עליה בתוך עשרה ימים מעת מתן ההחלטה. ההחלטה נשואת  תיק ערעור זה אינה בבחינת פסק דין. מדובר בהחלטה דיונית בה קבע בית הדין כי הוא מוסמך לדון בענין משמורת ילדי הצדדים וקבע הוראות לענין המשך הדיון. לפי תקנה קלב לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג -

"(1)      כל פסק-דין וכל החלטה של בית-דין אזורי הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק-דין, ניתנים לערעור לבית-הדין הגדול.

(2)        על פסק-דין זמני או החלטת-ביניים אין ערעור, אלא לאחר קבלת רשות לערער מבית-הדין הגדול".