סמכות בית משפט השלום לדון בטענות כנגד ביצוע צו הריסה מנהלי

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' פוגלמן) הדוחה בקשה למתן צו ביניים לאסור על הריסת מבנים מכוח צו הריסה מינהלי.

ההליכים המשפטיים הקודמים

1.       ביום 13.1.2004 ניתנו נגד המבקש צווי הריסה מינהליים על מבנה שבחזקתו (להלן: צו ההריסה). ביום 13.2.2005 דחה בית המשפט לענינים מקומיים (כב' השופטת א' נחליאלי-חיאט) את הבקשה לביטול צו ההריסה וקבע:

"עיינתי בצווי ההריסה ואומר כי סבורה אני שהמשיבה מילאה אחר הוראות הדין, ולא מצאתי כל סיבה לבטל את הצווים".

בית המשפט לענינים מקומיים עיכב את ביצוע ההחלטה עד ליום 6.3.2005 בכדי לאפשר למבקש להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.

2.       ביום האחרון לעיכוב הביצוע הגיש המבקש ערעור פלילי לבית המשפט המחוזי ועמו בקשה לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד (ע"פ 70512/05). ביום 17.7.2005 הורתה כב' השופטת ד' פלפל על עיכוב ביצוע עד למתן פסק הדין בערעור.

בעוד הערעור הפלילי תלוי ועומד הגיש המבקש, יחד עם ארבעה אחרים, עתירה לבית משפט זה נגד צו ההריסה. ביום 29.8. 2005 דחה בית משפט זה את העתירה על הסף. בעניינו של המבקש נקבע כי דין העתירה להידחות בהתקיים סעד חלופי, בדמות הליך הערעור הפלילי המצוי בעיצומו:

"עתירה זו היא חוליה נוספת בשרשרת מאמציהם של העותרים להביא לביטולם של צווי הריסה שהוצאו נגד מבנים בתחום המועצה האזורית עמק לוד, שבהם, לטענתם, הם מתגוררים. טענותיהם של העותרים בדבר פגמים שנפלו בצווי ההריסה ובדרך שבה הוצאו, הועלו בפני בית-משפט השלום ברמלה ונדחו אחת-לאחת. ערעורו של עותר 5 [המבקש בענייננו - מ"נ] על החלטתו של בית-משפט השלום תלוי ועומד בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. שלא כמותו, ערעורם של עותרים 4-1 לבית-המשפט המחוזי נדון כבר ונדחה, וכך גם ערעור נוסף שהגישו לבית-המשפט העליון (ע"פ 1278/05)...

דין העתירה - להידחות על הסף. ככל שהדברים אמורים בענינם של עותרים 4-1, הרי טענותיהם נבחנו כבר בידי שלוש ערכאות ובהן, כאמור, בית-המשפט העליון, ואף לא אחת מערכאות אלה ראתה להיעתר להן. ככל שהיו בפי העותרים טענות נוספות, היה עליהם להעלותן בגדרי ההליכים שהתקיימו. ואילו בענינו של עותר 5 קיים סעד חלופי, בדמותם של הליכי הערעור המצויים בעיצומם... בית-משפט זה אף לא יהיה מכשיר לעקיפתם של הליכים משפטיים, המתנהלים במקביל בפני ערכאות אחרות" (בג"ץ 2312/05 אבו גנים נ' משטרת ישראל (טרם פורסם)).

הערעור הפלילי בעניינו של המבקש היה קבוע לדיון ביום 15.6. 2006. יומיים קודם לכן, ביום 13.6.2006, הגיש המבקש בקשה למחיקת הערעור הפלילי "מאחר ועל פי בדיקתו... הרי שצו ההריסה המינהלי נשוא הערעור פקע ועבר מן העולם. בנסיבות אלה הרי שהערעור הוא תיאורטי בלבד ועל כן אין טעם בבירורו והמבקש חוזר בו מערעור ומבקש את מחיקתו" (כלשון הבקשה). עוד באותו יום נעתר כב' השופט ז' כספי לבקשה והורה כי "הערעור בטל".

כשבועיים לאחר ביטול הערעור, ביום 26.6.2006, הודיעה הועדה המקומית (להלן: המשיבה) למבקש כי "עם ביטול הערעור הפלילי מתבטל אוטומטית עיכוב הביצוע שניתן ע"י כבוד השופטת דרורה פלפל, וניתן לבצע את הצו 30 יום לאחר מכן. אשר על כן, בדעתנו לבצע את צו ההריסה המנהלי".

3.       ביום 27.6.2006, יום לאחר הודעת המשיבה, הגיש המבקש עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, במסגרתה ביקש "ליתן צו האוסר על [המשיבה] להרוס איזה מהמבנים המפורטים בצווי ההריסה המצ"ב". עם העתירה הגיש "בקשה דחופה למתן צו ביניים וצו ביניים דביניים במעמד צד אחד".

ביום 29.6.2006 החליט כב' השופט ק' ורדי כי על המבקש להבהיר את מקור סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים לדון בעתירה, שכן לכאורה אין לו סמכות לדון בעתירה לגבי תקיפת צו הריסה מינהלי. ביום 2.7.2006 הגיש המבקש "הודעת הבהרה" ובה טען, כי הסמכות מקורה בכך שהעתירה היא "כנגד החלטתה המוטעית של [המשיבה] אשר הודיעה כי בכוונתה לבצע צו הריסה מינהלי אשר אינו בר תוקף עוד והריסת מבנה מכוח אותו צו הינו בלתי חוקי בעליל... ולא חלילה לתקוף מהותית את צו ההריסה (צורנית או באופן אחר)".

ביום 2.7.2006 ביקש כב' השופט ע' פוגלמן את תגובת המשיבה לבקשה למתן צו ביניים. ביום 9.7.2006 הגישה המשיבה את תגובתה. המשיבה טענה לחוסר סמכות עניינית של בית המשפט לענינים מינהליים לדון בעתירה, וכן התנגדה למתן צו הביניים לגופו של עניין, מטעמי סיכויי העתירה ועיתוי הגשתה.

4.       ביום 9.7.2006 דחה בית המשפט לענינים מינהליים (כב' השופט ע' פוגלמן) את הבקשה לצו ביניים. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה בשאלת הסמכות העניינית וקבע כי הערכאה המוסמכת לדון בטענותיו של המבקש היא בית המשפט לענינים מקומיים:

"יש ממש בטענת המשיבים. הערכאה המוסמכת לדון בתקיפת טענות המכוונות לביצוע צו הריסה מנהלי לפי חוק התכנון והבניה, הינה בית המשפט לעניינים מקומיים. על הטעמים לכך עמד בהרחבה בית המשפט העליון בעע"ם 3518/02 רמזי יוסף רג'בי נ' יו"ר הועדה המקומית, פ"ד נז(1) 196. נסיונו של המבקש לאבחן בין סוגי טענות המכוונות לחוקיות ביצוע הצו אינו יכול לעלות יפה, והוא עומד בסתירה לרציונל העומד בבסיס פסיקתו של בית המשפט העליון".

לגופו של עניין קבע בית המשפט כי טענת המבקש נעדרת עילה. בית המשפט דחה את פרשנותו של המבקש לסעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בית המשפט קיבל את פרשנותה של המשיבה וקבע כי המועד הקובע בענייננו למניין תקופת 30 הימים לביצוע צו ההריסה המינהלי הוא יום דחיית הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי. דהיינו, מיום 13.6.2006, הוא היום בו קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט ז' כספי) את בקשת המבקש לחזור בו מהערעור הפלילי והורה על  ביטול הערעור הפלילי. על כן לא חלף מועד 30 הימים לביצוע צו ההריסה המינהלי והמשיבה היתה רשאית לבצעו בתקופת 30 הימים:

"[לטענת המבקש] בשל כך שבין מועד הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי עד להחלטת כב' השופטת פלפל בבקשה לעיכוב ביצוע, חלפו למעלה מ-30 יום במהלכם לא היה צו תקף לעיכוב ביצוע, לא ניתן לבצע את צו ההריסה  המנהלי...

הטענה נעדרת עילה גם לגופה. סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה קובע לאמור: