סמכות בית המשפט להטיל עונשים על נאשם שהורשע בעבירה נוספת שביצע בתוך תקופת צו מבחן

החלטה וגזר דין

רקע

1.         בפני בקשה להפקיע צו המבחן וצו שירות לתועלת הציבור (להלן: "צו השירות") שהוטלו על הנאשם בגזר דין מיום 23/3/05, וזאת בגין הרשעתו בעבירות סמים במהלך תקופת המבחן, בגינן נדון ל-14 חודשי מאסר בפועל (ת.פ 4568/05, בית משפט השלום בנצרת, להלן: "ת.פ. 4568/05") ובגין אי מילוי שעות צו השירות (להלן: "הבקשה").

2.         ביום 10/1/05 הורשע הנאשם על פי הודאתו בשלושה תיקים שונים שצורפו לדיון בתיק שבפני לבקשתו, ובתוך כך נשלח לשירות המבחן לצורך הגשת תסקיר אחרון בשורה של תסקירים שהוגשו בעניינו.

ביום 23/3/05 נגזר דינו של הנאשם, ובהתאם לקביעה כי יש לאמץ את המלצות שירות המבחן בעניינו, כמו גם לקביעה כי הוכיח את עצמו כמי שראוי לאמון הציבור, הוטלו עליו צו מבחן לתקופה של שנה (עד ליום 23/3/06) וצו שירות בהיקף 150 שעות. כן הוארך בשנתיים נוספות מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד כנגדו וחולטה התחייבות בסך 3,000ש"ח שהושתה עליו בתיק קודם.

3.         ביום 13/6/06 - קרי כשלושה חודשים לאחר סיום תקופת המבחן - הוגשה בקשה מטעם שירות המבחן להפקעת צו השירות, באשר הנאשם ביצע 16 שעות מתוך 150 השעות שהוטלו עליו, וכן להפקעת צו המבחן, באשר הנאשם הורשע בעבירות סמים תוך תקופת המבחן ונדון בגינן ל-14 חודשי מאסר בפועל (ת.פ. 4568/05 )

טיעוני הצדדים

4.         ב"כ הנאשם ביקשה לדחות את הבקשה מהטעם שזו הוגשה באיחור וחרגה מציר הזמן שנקבע למבחן, באופן שכיום לא ניתן לשוב ולגזור את דינו של הנאשם.

עוד טענה כי ישנם שני מצבים בהם רואים את הנאשם כמי שהפר את תנאי המבחן: הראשון מתקיים כאשר הנאשם לא מציית לאחד מתנאי המבחן, ועליו חל סעיף 20 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה"), ואילו השני מתקיים כאשר הנאשם מורשע בעבירה נוספת בתוך תקופת המבחן, או אז חל סעיף 16 לפקודה. בתוך כך הבהירה כי היות ושירות המבחן - כמו גם התביעה - ביססו את הבקשה שבנדון על הטענה שהנאשם לא מילא את מכסת שעות השל"צ ולא עמד בתנאי המבחן (וזאת בשונה מן הטענה כי עבר עבירה אחרת) הרי שהסעיף החל בעניינו הוא סעיף 20 לפקודה.

לשיטתה, סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 20 מוגבלת אך ורק לתקופה בה חל המבחן, וזאת בשל מספר טעמים:

בפסיקת בית משפט השלום בתל אביב (ת.פ 8325/98, מדינת ישראל נ' ווחש, להלן: " עניין ווחש"), נקבע במפורש כי "לשון סעיף 20 על שלושת חלופותיו ודבריו של כב' השופט שמגר (כתוארו אז) בפס"ד בוחבוט מובילים למסקנה שגם החלופה הקבועה בסעיף 20(3) נעה על ציר הזמן של תקופת המבחן, ובהתאם לכך גם סמכותו של בימ"ש המתבקש לגזור דינו של נבחן שהפר את תנאי הצו." בהתאם הפנתה לפסק הדין הנזכר בעניין בוחבוט שניתן בבית המשפט העליון בעניין הפרת צו מבחן (ע"פ 767/77 שירות המבחן למבוגרים נ' בוחבוט, פ"ד לג(3), 425, להלן: " עניין בוחבוט") ולדברים האמורים בו.

בנוסף, לשון סעיף 20 קובעת כי במקרה של הפרת הוראות הצו רשאי בית המשפט להטיל על הנאשם סנקציות, וזאת - בהתאם לס"ק 1 ו-2 - "...בלי לפגוע בהמשך תקפו של צו המבחן". קרי, אם מותירים את צו המבחן על כנו, הרי שהטלת הסנקציה חייבת להתרחש בתוך תקופת המבחן. זאת ועוד, סעיף 21 לפקודה מחזק אף את המסקנה האמורה, היות שהוא קובע כי הטלת עונש על העבירה המקורית תביא לפקיעתו של צו המבחן. מכך ניתן להסיק כי מאחר ואין כל משמעות להפקעת צו המבחן לאחר שהסתיימה תקופת המבחן, הרי שלפי הסעיף ניתן להטיל עונש רק בתוך תקופת המבחן.

מעבר לאמור וחרף הטענה כי בקשת שירות המבחן הוגשה בהתאם לסעיף 20 לפקודה, הוסיפה ב"כ הנאשם כי גם מלשונו של סעיף 16 לפקודה (העוסק בענישה לאחר עבירה נוספת) ניתן להגיע למסקנה דומה. בס"ק 3 (בסעיף 16) נאמר שבית המשפט רשאי "...אם ניתן צו המבחן לאחר הרשעה לפי סעיף 1(1)(ב) - להטיל עליו עונש נוסף על העבירה המקורית במקום צו המבחן".

לשיטתה, המילים " במקום צו המבחן" מלמדות כי לא ניתן להטיל עונש כאשר צו המבחן כבר אינו קיים.

לבסוף טענה כי נפל פגם בהתנהגות שירות המבחן, ולא ברור מדוע התעכבה הגשת הבקשה כאשר כל הנתונים העומדים בבסיסה היו ידועים עוד במועד בו חלה תקופת המבחן. משהתעכבה הגשת הבקשה למרות ההזדמנויות הרבות בהן ניתן היה להגישה, הרי שקבלתה ישווה למצב שבו התביעה שוכחת לבקש הפעלת מאסר על תנאי של נאשם.

5.         מנגד טענה ב"כ המאשימה כי מסקנת ב"כ הנאשם באשר לציר הזמן, שגויה.

ראשית; הפקודה אינה קובעת בגדריה כל הגבלת זמן מפורשת במסגרתה ניתן להגיש בקשה כאמור, ולא בכדי שתק המחוקק בעניין זה. בנוסף, הדבר אף אינו עולה בקנה אחד עם נוסח סעיף 16 לפקודה, המקנה סמכות ענישה לבית המשפט לאחר שנעברה עבירה נוספת.

שנית; אף שפסק הדין בעניין בוחבוט אכן עסק בשאלה הקשורה להפרת צו מבחן, הרי שעסק בפן אחר שלה שכלל אינו מתעורר בענייננו ולא ניתן להקיש ממנו על השאלה שבנדון. זאת ועוד, בפסק הדין הנזכר כלל לא נקבע כי ישנו זמן מוגבל להגשת בקשת ההפקעה. בדומה, ניתן היה לפרש את פסק הדין בדרך שונה מזו שבה הלכה פסיקת בית משפט השלום בתל אביב בעניין ווחש (וכן בת.פ 1499/02).

שלישית; הפסיקה הנזכרת דנה אך ורק בסעד הקבוע בסעיף 20 לפקודה, ואילו במקרה דנן מתבקש סעד אף בהתאם לסעיף 16 לפקודה וסעיף 71ד. לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), סעיפים אשר השימוש בהם לא נשלל בפסיקה הנ"ל.

דיון

6.         עיון בפסק הדין ב עניין בוחבוט מעלה כי במרכזו עומדת השאלה האם מוסמך בית המשפט לחזור ולהטיל עונש על נבחן שהפר את צו המבחן, לאחר שכבר הוטל עליו עונש בעבר באותו משפט ועל אותו מעשה. כב' השופט מ' שמגר (כתוארו דאז) קבע כי לא ניתן להטיל עונש חדש בנסיבות בהן לצו המבחן צורפו עונשים אחרים, שכן יישום סעיף 20(3) לפקודה באופן האמור יביא למצב של ענישה כפולה בגין אותו המעשה, וכן להפעלה חסרת זיקת גומלין של אמת המידה העונשית, בין המעשה שבוצע (אי קיום המבחן) ובין העבירה המקורית בה הורשע הנאשם. לא למותר לציין כי השופט שמגר הדגיש בסיום פסק הדין כי המסקנה אליה הגיע הינה "בלתי משביעת רצון בעליל מאחר שהיא מצביעה על כך כי המבחן המצורף לעונש אחר, נעדר כל סנקציה אפקטיבית". (שם, עמ' 429-430).