סמכות בית הדין: מועדי תביעות לפי החוק להסדר התדיינויות, מזונות ילדים, כנות התביעה והכריכה

נימוקים להחלטת ביה"ד בעניין הסמכות

ביום ה' באדר תשע"ח (19.2.2018) התקיים דיון ראשון בנוכחות הצדדים ובאי כוחם. באת כוח האישה טענה כי אין לבית הדין סמכות לדון בעניין הנושאים שנכרכו לתביעות הגירושין ושלום הבית של האיש. בית הדין החליט כי הסמכות בכל התביעות נתונה בידיו, ולהלן נימוקי החלטה זו:

א.         העובדות הן: האיש פתח תיק יישוב סכסוך בבית הדין ומיד לאחר חלוף שישים יום פתח תיקי גירושין ושלום בית וכרך אליהם תביעות בעניין מזונות הילדים, החזקת ילדים – הסדרי שהות וחלוקת רכוש. בין לבין הגישה האישה תביעות לבית המשפט. האיש ביקש מבית המשפט למחוק את תביעות האישה היות שהוגשו בזמן עיכוב ההליכים, ובית המשפט הורה לאיש להגיש בקשה מתוקנת ולהשתמש בלשון דחיית התביעה במקום מחיקתה.

ב. באת כוח האישה טענה שהאיש אף הוא פתח את התיקים בתוך זמן עיכוב ההליכים – בתוך חמישה־עשר יום שלאחר סיום הליך המהו"ת. כמו כן, נושא הסמכות נדון כעת בבית המשפט (נראה שכוונתה לומר שכיוון שכן אין לבית הדין סמכות לדון אף הוא בעניין הסמכות). עוד טענה שמכיוון שהאיש מבקש שלום בית ממילא הכריכה שכרך אינה כנה. באת כוח האישה גם טענה שמזונות הילדים הם בסמכות בית הדין רק לאחר הסכמה של שני הצדדים, ולולא כן הסמכות נתונה לבית המשפט. עוד טענה כי היות שבתביעת הרכוש לא פרט האיש את כל הרכוש ולפיכך התביעה נגועה בחוסר תום לב.

ג.          בית הדין מבהיר כי בסעיף 3(ה) לחוק חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה – 2014 נאמר:

בתקופה של 45 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, או 60 ימים – אם הוארכה כאמור בסעיף קטן (ב)(3) (להלן – תקופת עיכוב ההליכים), ובעשרת הימים העומדים לרשות הצדדים למתן הודעה כאמור בסעיף קטן (ד), וכן ב־15 הימים שלאחר תום התקופה כאמור, ובכל תקופה נוספת שהצדדים הסכימו לה בכתב, או בתקופה אחרת שנקבעה לפי סעיף 5(א)(5), לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית ולא תדון ערכאה שיפוטית בתובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים, לרבות בעניין סמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית.

כלומר: אם לא הייתה הארכת זמן עיכוב ההליכים אפשר להגיש תובענה מייד כעבור שישים יום מיום פתיחת תיק יישוב הסכסוך [ארבעים וחמישה ימי תקופת עיכוב ההליכים וחמישה־עשר הימים שאחריהם]. הדבר אינו מותנה כלל בהודעה על סיום הליך המהו"ת!

לפיכך, היות שהאיש פתח את התיקים המשפטיים כעבור שישים יום מיום פתיחת תיק יישוב הסכסוך הרי שפתח את התיקים כדין. מאידך גיסא, פתיחת תיקים של האישה בבית המשפט נעשתה בניגוד לחוק, ולכן אין לבית המשפט סמכות לדון בהם.

ד.         באשר לטענת באת כוח האישה כי הכריכה נעשתה שלא בכנות מפני שהאיש תובע שלום בית, ולדבריה גם טענת 'שלום בית ולחילופין גירושין' אין בכוחה לכרוך אליה את שאר התיקים – ראה באמור בפסק הדין של בית הדין בחיפה (הדיינים: הרבנים גמזו, אושינסקי ורוזנטל) בתיק 976383/1 מיום כ' בסיוון תשע"ד שמסקנתו היא שאם ניכר בדיונים שכוונתו של האיש היא שלום בית בלבד ולא גירושין – בית הדין נעדר סמכות, אך אם פני הדברים אינם כן – הכריכה כנה. בפסק הדין הזה התבססו על: פד"ר י' עמ' 310–316 (הדיינים: הרבנים גולדשמידט, קאפח ואליהו), ע"א 866/75 (שביט נ' שביט), בג"ץ 6334/96 (לאה אליהו נ' ביה"ד ת"א), ע"א 120/62 (מאירוביץ נ' מאירוביץ), תמ"ש 10-03-48183 ועוד, ואין כאן מקום להאריך.

לאור זאת ביה"ד דוחה את טענת ב"כ האישה, מפני שנראה שהאיש מודע היטב לאפשרות הסבירה של גירושין במצב הנוכחי שבו אינם מקיימים יחסי אישות מעל שנה וחצי והוא מורחק מביתו זה ארבעה חודשים, והאישה הביעה נחישות לגירושין, ולפיכך אי אפשר לראות את שאר תביעותיו כתביעות שנועדו רק כדי לשלול את זכות האישה לתבוע בביהמ"ש.

ה.         באשר לטענת באת כוח האישה כי הסמכות בעניין מזונות הילדים נתונה לבית המשפט ולא לבית הדין בהעדר הסכמה של שני הצדדים – בית הדין דוחה טענה זו מכול וכול היות שהיא עומדת בניגוד גמור לאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים התשי"ג – 1953:

3. הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג.

הלכת שרגאי לא באה אלא לומר שיש חילוק בין תביעת מזונות הילדים בדרך של השבת הוצאות לאם ובין תביעת הילדים את מזונותיהם באמצעות אימם, האפוטרופסית. לפי הלכה זו למרות השיפוט הייחודי שנתנה הכריכה לבית הדין בעניין השבת ההוצאות לאם, הדלת פתוחה בפני הילדים לתבוע אף הם – עיין דבריו של נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) גרוניס בדנג"ץ 6454/14:

ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים (ראו: ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4) 155, 158 (1980)). אולם עוד כפי שנפסק, כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על ידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. העניין הכרוך בבית הדין הרבני הוא אפוא במישור היחסים שבין בני הזוג, לעניין השבת הוצאות שבהן נושא אחד מבני הזוג בקשר לגידול הילדים (שם, וראו גם: בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171 (1969); בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 30 לחוות דעתה של המשנָה לנשיא מ' נאור (‏29.6.2014)).

אלא שכתוצאה של כך נוצר בדרך כלל מצב שבו דנות שתי ערכאות על אותם הדברים, ולכן כתב השופט עמית בבג"ץ 4407/12 שיש ללכת אחר המבחן המהותי ולא הפרוצדורלי:

אין צורך בהגשת תביעה נפרדת ובדיון נפרד בעניינו של הקטין, ודי בכך שבית המשפט דן לגופו בעניין מזונות הילדים, ובחן את ההסכם שנערך בין בני הזוג תוך התייחסות לטובת הילדים ולמזונותיהם.

לפיכך בלא ספק יש לבית הדין סמכות לדון בעניין המזונות.