סמכות בית הדין להורות על עיכוב או ביטול חיוב במזונות שמכוח הסכם שאותו אישר

עיקרי החלטת בית דין קמא והטענות שנטענו נגדה בהיבט של סדר הדין

לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב שקבע כי הסמכות לדון בבקשתו של המשיב להפחתת מזונות בנם הקטין של הצדדים – מזונות שבהם חויב המשיב מכוחו של ההסכם שבין הצדדים שאושר בבית הדין – נתונה לו. הלכה למעשה קבע בית הדין כי חיוב המזונות יושהה בנסיבות העניין, והערעור הוא ממילא גם על תוצאה זו של החלטת הסמכות.

המערערת טוענת גם לגופם של דברים, ובעיקר נגד מתן הסעדים למשיב טרם שתיטען המערערת – המשיבה בבית דין קמא – לגופה של הבקשה וטרם מתן החלטה בשאלת הסמכות. בעניין זה האחרון אכן הביע בית דיננו את דעתו בהחלטתו בבקשת רשות הערעור שהגישה המערערת כבר על ההחלטה הקודמת של בית דין קמא, החלטת עיכוב הביצוע גופא, ואמר כי מן הראוי היה שהחלטה בעניין הסמכות תינתן תחילה.

עם זאת סטייה זו מדרך המלך והקדמת המאוחר אין בה כשלעצמה כדי להביא לבטלותה של החלטתו של בית הדין קמא, ככל שנקבע לגופם של דברים כי אכן היה בסמכותו להחליט כפי שהחליט מלכתחילה.

אשר לעניין הראשון מצאנו כי בית דין קמא, שלא כפי שטופלת עליו המערערת, ביקש את תגובתה עם מתן החלטת עיכוב הביצוע הראשונה, ואף זימן את שני הצדדים לדיון במועד קרוב. החלטה על עיכוב ביצוע עשויה מעצם טיבה וטבעה להינתן כהחלטה זמנית אף בהיעדר תגובה (והדברים אמורים במשנה תוקף אם מתעורר אצל בית הדין חשש שמא פסקו וביצועו בתנאים מסוימים שאולי לא הובאו מראש בחשבון יהיו בבחינת עיוות וטעות – וראה להלן בדברינו בעניין הסמכות. בקשה העוסקת בכגון דא קרובה בעניינה לעניינה של סתירת הדין האמורה בתקנות הדיון והמאפשרת בפירוש את עיכוב הביצוע, בשלב הראשון, גם ללא קבלת תגובה), ובוודאי כשמתאפשרת התגובה מייד לאחריה הן בכתב והן בדיון – זכות שבחרה המערערת משום מה שלא לנצל ואין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. בעניין זה לא מצאנו פסול בהתנהלות בית הדין.

סמכות בית הדין – הסוגיה המשפטית, דיון

ולגופם של דברים:

את החלטתו בעניין הסמכות השתית בית דין קמא על הסכמתה של המערערת לסמכותו, הסכמה שבאה לידי ביטוי לדעתו בדברי המערערת לפני רשמת ההוצאה לפועל, בהליך שבינה לבין המשיב ובנוגע לטענותיו נגדה שם, דברים שבתוכם אמרה כי הסמכות בעניינן של טענות המשיב אינה של רשמת ההוצאה לפועל אלא של בית המשפט או של בית הדין.

המערערת תוקפת את מסקנתו של בית הדין בשתי חזיתות:

החזית האחת היא עקרונית. לדברי המערערת, בעת שנאמרו הדברים בהליכי ההוצאה לפועל לא היה הליך תלוי ועומד של בקשה להפחתת מזונות ואף לא הוגשה לבית הדין תביעה או בקשה בעניין זה. לפיכך, סבורה היא, לא הייתה משמעות לדבריה ואין לראותם כהסכמה לסמכות בית הדין.

החזית השנייה נוגעת לפרשנות דבריה הנזכרים של המערערת. המערערת טוענת כי אין לראות את האמירה דלעיל כהסכמה לסמכות שכן אין בדברים אלא אמירה כללית שעיקרה אינה בצד החיוב "הסמכות היא של..." אלא בצד השלילה "הסמכות אינה של רשמת ההוצאה לפועל" ושתוכנה היה כי באופן כללי בית הדין ובית המשפט מוסמכים לדון ולאשר הסכמות שבין הצדדים בעניין המזונות אך ללא אישורם אין רשמת ההוצאה לפועל יכולה להזדקק לטענות בדבר הסכמות שבעל פה כגון אלה שלהן טען המשיב.

המשיב מצידו החרה החזיק אחרי החלטת בית הדין שראתה בדברי המערערת הסכמה לסמכותו, ועל דברים אלה הוסיף טענות אחרות בדבר סמכות בית הדין הנובעת מהיות העניין הנדון אכיפה של פסק דינו של בית הדין שאישר את ההסכם המדובר ונתן לו תוקף של פסק דין ובדבר השתק של המערערת מלטעון לחוסר סמכות נוכח פנייתה להוצאה לפועל לאכיפת פסק דינו של בית הדין שאישר את ההסכם. טענתו האחרונה של המשיב, ייאמר, היא הד לטענה נוספת שכתב בהקדמתו ושלפיה בעצם אישורו של ההסכם הסכימו הצדדים לסמכותו של בית הדין.

אלה עיקרי הדברים ומטעמי קיצור ונוחות לא נשנה עתה ביתר פירוט את הטענות, הנצרך מהן להכרעתנו יבוא להלן בתוך ההכרעה עצמה.

נאמר כבר עתה כי אכן לטעמנו טעה בית דין קמא בהחלטתו – וליתר דיוק בהנמקתו אותה בדרך שתוארה לעיל – אך עם זאת לא נפלה טעות בידו במסקנתו ומסקנתנו היא בבחינת "הלכתא כוותיה ולא מטעמיה". ונבאר:

ההסכימה המערערת לסמכות בית הדין?

טענת המערערת כי לא הסכימה לסמכותו של בית הדין – צודקת היא.

למען הסר ספק נבהיר כי אין אנו מקבלים עמדה כי בהעדר הליך באותה עת לא הייתה משמעות להסכמה לסמכות בית הדין. הסכמה לסמכותו של בית הדין אפשר לה שתהיה מראש ואף בהעדר הליך תלוי ועומד. בפסק דיננו בתיק ‏1146232/1 הארכנו לבאר זאת ונביא את עיקרי דברינו דהתם אף כאן:

[...] סעיף 9 [= לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953] קובע: