סמכות בית הדין לדון בתביעת אלמנה למדור ספציפי

לפנינו תביעת אלמנה למדור מעזבון בעלה המנוח שנפטר ביום 31.3.02.

על עזבונו של המנוח הכולל דירת מגורים וכספים המופקדים בבנק ניתן צו ירושה ע"י הרשם לעניני ירושה ביום 9.2.03 לפיו מחצית מהעזבון מגיעה לאלמנתו ומחצית להוריו הואיל ולא היו למנוח ילדים. האלמנה היתה אשתו השניה של המנוח אליו נישאה בשנת 88.

צו הירושה ניתן לבקשת בני משפחת המנוח לרשם לעניני ירושה.

כאשר בקשו בני משפחת המנוח לממש את הצו ולחלק העיזבון בהתאם לצו סירבה האלמנה לכך. (ראה נספח א' ונספח ה' לכתב ההגנה של ב"כ הנתבעים).

הנתבעים בני משפחת המנוח הגישו לביהמ"ש לעניני משפחה תביעה לפירוק שיתוף ביום 26.9.05 לצורך מימוש צו הירושה וחלוקת העיזבון בין היורשים ע"פ הצו.

מכנגד הגיש ב"כ האלמנה ביום 18.12.05 תביעה לביהמ"ש למשפחה בכפ"ס ובה מבקש הוא לקבוע את חלקה של האלמנה בנכסי המנוח בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני הזוג. לביה"ד דנן הוגשה תביעה למדור אלמנה מן העזבון ביום 19.12.05.

לטענת ב"כ האלמנה למרות שדירת המגורים היתה רשומה ע"ש המנוח בלבד והכספים בבנק היו מופקדים בחשבון על שמו בלבד הרי שלפי חוק יחסי ממון מחצית מנכסים אלה מגיעים לאלמנה גם קודם לצו הירושה.

לטענתו צו הירושה היה צריך להתיחס רק למחצית הנכסים דהיינו חלקו של המנוח ובהתאם לכך אחר מתן הצו היו נותרים בידי האלמנה %75 מהנכסים. לא נתיחס לטענות הצדדים בענין הואיל ולהשגת מטרה זו הוגשה התביעה לביהמ"ש למשפחה בכפ"ס. בשלב זה נתיחס רק לשאלת הסמכות בתביעה שלפנינו.

כאמור לביה"ד דנן הוגשה תביעה למדור אלמנה מכוח תנאי כתובה שהינה מעניני נישואין בהם יש לביה"ד סמכות יחודית והן מכח סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לפיו רשאית אלמנה להגיש תביעת מזונות מן העזבון ומדור הריהו בכלל מזונות.

ב"כ הנתבעים בכתב ההגנה ובדיון לפנינו ביקש למחוק התביעה על הסף בשל חוסר סמכות ענינית לביה"ד הרבני לדון בתביעה זו.

לדבריו "תביעה למדור אינה נמנית על עניני מצב אישי...ואין לביה"ד הרבני סמכות לדון בענין המדור כשאלה עיקרית".

כמו"כ טען ב"כ הנתבעים לפנינו שהאלמנה בסמוך לפטירת המנוח פנתה לביה"ד הרבני בבקשה למתן צו ירושה ו"משום מה ביקשה לסגור התיק בחודש יולי 2002...ולכן המשפחה פנתה לרשם לעניני ירושה".

לדבריו בהשתהות האלמנה במשך כארבע שנים לתבוע מכח חוק יחסי ממון איבדה היא את זכותה זו. בסגירת התיק למתן צו ירושה בביה"ד הרבני איבדה היא את זכותה לתבוע מכח דין תורה את זכותה למדור אלמנה.

אחר העיון בכתבי הטענות ובמה שנטען לפנינו מחליט ביה"ד:

א. פשוט הדבר כי לביה"ד הרבני סמכות לדון בתביעה למזונות ומדור מהבעל או אחר פטירתו מן העזבון גם כאשר זו התביעה העיקרית ואינה כרוכה בגירושין.

כך נקבע בסעף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג 1953: "הגישה אשה יהודיה לבי"ד רבני תביעת מזונות שלא אגב גירושין נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תשמע טענת הנתבע שאין לבית הדין הרבני שיפוט בענין".

ב. למרות האמור ביה"ד לא יזדקק לתביעה זו הואיל וצו הירושה ניתן שלא בביה"ד הרבני וזאת מהנימוקים וההבהרות שדלהלן:

ג. אילו התיק לצו ירושה היה מתנהל בביה"ד הרבני אזי גם כאשר היתה הסכמה לחלוקת העזבון על פי החוק היה ביה"ד טורח לבצע ההקנאות הנדרשות מהיורשים ע"פ דין תורה לביצוע חלוקה זו, או לחילופין בשל זכותה של האלמנה למזונות ומדור מן העזבון היה מביא את הצדדים לחלוקת העזבון בהסכמה תוך מיצוי זכויותיהם ע"פ דין תורה במסגרת הסכם תוך קבלת קנין על הסכמות אלה ובכך מביא התדינות זו לסיומה.

ד. אולם הואיל וצו הירושה ניתן שלא בביה"ד הרבני, בלא שנעשו הקנינים הנדרשים ולא עוד אלא שתלויה ועומדת תביעת האלמנה בביהמ"ש למשפחה בכפ"ס לבירור זכויותיה מכח חוק יחסי ממון הרי בסופו של דבר יתכן ויהיו בידיה נכסים ששוים עולה על המגיע לה ע"פ דין תורה. לכן בשלב זה כל עוד לא הוכרעו התביעות בביהמ"ש ביה"ד לא יזדקק לתביעה למדור שיסודה מכח תנאי הכתובה, למרות שהסמכות לתביעה זו הינה ללא ספק בידי ביה"ד הרבני.