סמכות בית הדין לדון בעניני רכוש לאחר הגירושין

ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב מיום כ"ג כסלו תש"ע (10.12.09), אשר בה נעתר לבקשת כונסת נכסים שנתמנתה על פי הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, למתן הוראות לנקיטת פעולות שונות לצורך מכירת בית הצדדים המצוי ב[...].

הצדדים התגרשו על פי הסכם גירושין שנחתם ביניהם ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב ביום כ"ז אדר ב' תשס"ח (3.4.08). הסכם הגירושין הסדיר את כל היחסים שבין הצדדים לרבות עניני מזונות הילדים והחזקתם ואיזון הנכסים של בני הזוג וחלוקתם. כפי הנראה, לא הצליחו הצדדים להגיע להבנה בדבר דרך יישום הוראות הסכם הגירושין, וכתוצאה מכך נקטו הצדדים שלל של הליכים משפטיים אשר עיקריהם, הנוגעים לנו, וכן החלטות שיפוטיות רלבנטיות יפורטו להלן כסדרם:

א.         ביום 5.4.09 הגיש המשיב לבית הדין האזורי "תביעה בעניין רכוש" שבה עתר למנות כונס נכסים לשם פירוק השיתוף בבית הצדדים ולחייב את המערערת בפיצוי הולם בעבור הפרת הסכם הגירושין ועיכוב פירוק השיתוף וכן לחייב את הנתבעת בתשלום של 100 דולר בעבור כל יום של איחור בפינוי הבית והכל בהתאם להוראות ההסכם. במקביל לתביעה זו הגיש המשיב בקשה להעברת המשמורת. המערערת העלתה טענת חוסר סמכות.

ב.         ביום י"א סיון תשס"ט (3.6.09) החליט בית הדין האזורי "שאין לו סמכות לפי החוק לדון בתביעות המוגשות".

ג.          עקב החלטת בית הדין, הגיש המשיב כעבור ארבעה ימים, ביום 7.6.09, תביעה רכושית לבית המשפט לעניני משפחה בראשון לציון בתיק תמ"ש 21951/09. יצויין כי התביעה האמורה הכילה בקשה לסעדים רכושיים נוספים שלא נכללו בתביעה הרכושית שהוגשה לבית הדין.

ד.         כונסת הנכסים שעל פי הסכם הגירושין, עו"ד עטרה שינברגר, הגישה ביום 14.9.09 לבית הדין האזורי בקשה למתן הוראות באשר לפעולותיה ככונסת נכסים. לבקשתה צרפה מכתב מיום 8.9.09 שקיבלה מן המשיב ובו הודיע לה כי המערערת לא פעלה בשיתוף עמו וסיכלה את מכירת הבית ועל כן היא מתבקשת בהתאם להסכם הגירושין לפעול למכירת הבית.

ה.         ביום 17.9.09 הגישה המערערת לבית המשפט לעניני משפחה בראשון לציון תביעה ל"פסק דין הצהרתי ופירוק שיתוף". בתביעה זו תובעת המערערת כי יינתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני, מאחר שלטענתה הוא "נחתם ואושר בתרמית חמורה ובהטעיה של התובעת תחת לחץ, איומים וכפיה ואשר תוצאת קיומו הינה בלתי סבירה ובלתי צודקת באופן קיצוני ומגיעה כדי עושק התובעת כמעט מכל רכושה וכספה והמדובר בזכויות כספיות ורכושיות הנאמדות בעשרות מיליוני שקלים!!".

ו.          ביום 1.11.09 הגיש המשיב, אשר בשלב זה העביר את ייצוגו לעו"ד אחר המייצגו גם בהליך שבפנינו, בקשה לבית המשפט לעניני משפחה לדחיית התביעה הרכושית של המערערת על הסף ולחילופין להעבירה לבית המשפט המוסמך - הוא בית הדין הרבני בתל אביב.

ז.          בסמוך ליום 24.11.09 הגיש המשיב לבית המשפט לעניני משפחה בקשה למחיקת התביעה הרכושית שהגיש שם. המשיב הסביר כי התביעה הוגשה מתוך רצון וכוונה להוציא אל הפועל את הסכם הגירושין לגבי חלוקה הרכוש בכלל ומכירת הדירה בפרט, אלא שבאת-כוחו הקודמת של המשיב "נקטה בהליך שאינו ההליך הנכון בנסיבות באשר פסק דין חלוט כבר היה ואין צורך בהליך משפטי נוסף כדי לבצעו". עוד מוסבר שם כי ההסכם קבע מנגנון פשוט למכירת הבית והוא מינוי כונס נכסים כמפורט בהסכם "ומאחר ואין כל בעיה בביצוע בפועל של המכירה באמצעותה, הרי שתביעה זו אינה מקדמת דבר". המערערת הגישה לבית המשפט תגובה אשר בה התנגדה למחיקת התביעה ובה טענה כי בהגשת התביעה על ידי המשיב לבית המשפט רכשה יתרון דיוני ומחיקת התביעה תביא לפגיעה שלא כדין ביתרון שהשיגה.

ח.         ביום כ"ג כסלו תש"ע (10.12.09) ניתנה החלטת בית הדין האזורי נשוא הערעור שבפנינו. בהחלטה מסביר בית הדין כי בהסכם הגירושין שבין הצדדים נקבע כי מינויה של כונסת הנכסים "ייכנס לתוקף אך ורק באם יודיע אחד הצדדים שהצד השני לא פועל בשיתוף פעולה", ותנאי זה קויים באמצעות ההודעה שנמסרה על ידי המשיב. באשר לתביעה הרכושית שהגיש המשיב לבית המשפט ציין בית הדין כי הבעל הגיש לבית המשפט בקשה למחיקת התובענה שהוגשה על ידו, ולפיכך "אין היא מונעת את סמכות בית הדין".

בכתב הערעור ובדיון בפנינו טענה באת-כוח המערערת, בעיקר, כי החלטת בית הדין שגויה מאחר והוא החליט בעבר כי הוא משולל סמכות לדון בתביעה הרכושית ולא הוגש על כך ערעור; כי השאלה אם המערערת הפרה את הסכם הגירושין היא מחלוקת שהתעוררה בין הצדדים לאחר הגירושין ולפיכך אין בית הדין מוסמך להכריע בה; כי בית הדין טעה בקובעו כי התנאי למינוי כונס הנכסים התקיים ומה גם שהוא לא ערך בירור עובדתי בשאלה זו; כי בית הדין טעה בהיעתרו לבקשת כונסת הנכסים למתן הוראות בטרם הוכרעה בקשת המשיב למחיקה על הסף שהוגשה לבית המשפט ובכך שהסתפק בעצם הגשת בקשת המשיב לבית המשפט. עוד טענה המערעת כי לא ניתן להורות על ביצוע בפועל של פירוק השיתוף כל עוד לא נמצא פתרון חלופי עבור מדורם של הקטינים, וזאת כמצוות חוק המקרקעין וחוק יחסי ממון בין בני זוג. יצויין כי בכתב הערעור ו"בתשובת המערערת לתשובת המשיב - הבהרות חשובות" מוסיפה ב"כ המערערת ומפרטת בהרחבה טיעונים עובדתיים אודות עניני הצדדים, אולם לאחר העיון ועם כל הכבוד, נראה שאין בהם כדי לתרום להכרעה בשאלה המשפטית בערעור שבפנינו.

בתשובה לערעור ובדיון בפנינו טען ב"כ המשיב, בעיקר, כי מבחינת בית הדין די בכך שבכוונתו של המשיב למחוק את התביעה שהוגשה על ידו בבית המשפט, וכי המערערת היא שמעכבת את מחיקת התביעה, אשר הוגשה עקב שיקול דעת מוטעה של באת-כוחו הקודמת של המשיב; כי בית הדין לא דחה את התביעה הקודמת של המשיב אלא מחק אותה בלבד; כי העדר סמכות בית הדין לדון בתביעה לפרשנות הסכם גירושין או אכיפתו אינה שוללת את סמכותו ליתן החלטות הנוגעות לביצועו; כי השאלה מי הפר את ההסכם אינה רלבנטית לשאלת מינוי כונס הנכסים ועדיין שמורה בידי הצד הנפגע הדרך לתבוע פיצויים בגין ההפרה; וכי די בפניה של מי מההצדדים לעו"ד שטינברג על מנת להפעיל את מנגנון כינוס הנכסים.

לאחר העיון, נראה לנו כי יש לדחות את הערעור.

אכן, יש טעם לפגם ב"כרכור" של בעלי דין מערכאה לערכאה כאשר זו נועדה לעריכת "מקצה שיפורים" בלבד, בעוד שהמחלוקת האמיתית שבין הצדדים טרם נפתרה.

אולם במקרה דנן המצב מורכב בהרבה מן הסיטואציות הרגילות שבהם עולה טענה זו. בדרך כלל הטענה עולה בתביעה ראשונית למזונות, החזקת ילדים או בעניני רכוש, כאשר התובע סבור לאחר מחשבה שניה כי עדיף היה לו אם היה מגיש את התביעה לערכאה המקבילה. ערב הגשת התביעה הראשונית כאמור, היו שתי הערכאות - בית הדין הרבני ובית המשפט לעניני משפחה - במצב שקול מבחינת דיני הסמכות: לשתיהן סמכות מקבילה בעניינים הניתנים להיכרך בתביעת הגירושין. הגשת התביעה לאחת מהן גורמת להעדפתה על פני הערכאה המקבילה. עקב כך, חרטה של מגיש התביעה אינה מועילה ואינה מספיקה, להסיג לאחור יתרון דיוני שקנה הצד שכנגד על ידי הגשת אותה תביעה לערכאה הראשונה.

לא כך הוא במקרה דנן. בכל הקשור למינוי כונס נכסים לביצוע הסכם הגירושין שניתן לו תוקף של פסק דין ע"י בית הדין, אין מדובר בסמכות מקבילה של שתי הערכאות. משניתן על ידי בית הדין הרבני פסק דין בעניני רכוש, ולענין זה אין נפקא מינה אם מדובר בהכרעה במחלוקת רכושית או בפסק דין שאישר הסכם בין הצדדים, מסורה לבית הדין הרבני הסמכות למנות כונס נכסים וזאת על פי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956.

אמנם בהחלטה מיום י"א סיון תשס"ט (3.6.09) החליט בית הדין האזורי "שאין לו סמכות לפי החוק לדון בתביעות המוגשות". אולם יש לראות החלטה זו על רקע העובדה כי היא עסקה גם בבקשת המשיב להעברת המשמורת וכן כי התביעה הרכושית שהוגשה אז על ידי המשיב לבית הדין עסקה גם בתביעה לפיצוי הולם בעבור הפרת הסכם הגירושין ועיכוב פירוק השיתוף, ושתי תביעות אלה אכן לא היו בסמכות בית הדין.

על פני הדברים, נראה כי טעה בית הדין האזורי באותה החלטה, בכך שלא ערך הבחנה בין הסעדים השונים שביקש אז המשיב בתביעתו, ומקובל עלינו כי מטיב היה המשיב לעשות אילו היה מגיש ערעור על אותה החלטה. יחד עם זאת, בנסיבות הענין נראה כי התביעה הרכושית שהוגשה בשם המשיב לבית המשפט כעבור ארבעה ימים בלבד, אכן יסודה באותה טעות ולא ברצון מדעת של המשיב להעביר את סוגיית ביצוע פסק הדין הרכושי של בית הדין לבית המשפט, אם בכלל אפשרי הדבר מבחינה משפטית. אמנם בדרך כלל אין בעל-דין יכול להיתלות בטעות שנעשתה בגין עצה משפטית שגויה של עורך-דינו כתואנה להצדקת שינוי של הערכאה השיפוטית שתדון בעניינו, אך במקרה דנן עצם הגשת התביעה הרכושית לבית המשפט לא שינתה את המצב המשפטי לפיו קיים כבר פסק דין חלוט וסופי בענין פרוק השיתוף בבית הצדדים וכי הסמכות למנות כונס נכסים לביצוע הפירוק נתונה לבית הדין הרבני שנתן את פסק הדין.

יש להוסיף בהקשר זה, כי קביעת בית הדין שאין בידו סמכות לדון בתביעה, לא יצרה מעשה בית דין חלוט וכי על פי תקנות קכ"ח ו-קל"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים רשאי בית הדין לתקן פסק דין שגוי שיצא מלפניו לאחר שניתנה הזדמנות לצדדים הנוגעים בדבר להתייחס לענין. אם כך בפסק דין, הרי שבהחלטה דיונית - על אחת כמה וכמה. משקל מסויים נוסף יש לתת לעובדה כי ההחלטה נשוא הערעור ניתנה על פי בקשה שהוגשה על ידי כונסת הנכסים, והיא עצמה לא היתה מעורבת בהליך הקודם שבו קבע בית הדין האזורי כי הוא נעדר סכמות.