סמכות בית הדין לדון בענייני מזונות ורכוש שנכרכו כדין בתביעת הגירושין

• המחלוקת בין הצדדים היא לענין סמכות בית הדין לדון בענין מזונות האשה וחלוקת רכוש הצדדים.
• אלו הם נישואין שניים לצדדים, ולכל אחד מהם ילדים מנישואין קודמים. אין להם ילדים משותפים.
• ביום כ"ז תמוז תשס"ה (3.8.05) הגיש הבעל תביעת גירושין, בה כרך את ענין מזונות האשה וחלוקת רכוש הצדדים. כתב התביעה ערוך כהלכה ומפורט כדבעי. הבעל מפרט מספר עילות גירושין שבגינן הוא תובע להתגרש. הבעל כרך במפורש את מזונות האשה ומנמק מדוע לטענתו אין האשה זכאית למזונות. הבעל כרך במפורש את נושא רכוש הצדדים. הוא מציין בפרוטרוט את הרכוש שהיה לכל צד קודם הנישואין והרכוש הקיים כיום. בקשר לכך הוא מפנה להסכם ממון שנכרת בין הצדדים עובר לנישואין, והוא מבקש שבית הדין יתן תוקף להוראות הסכם הממון, ובהתאם לכך יקבע את החלוקה והבעלות על רכוש הצדדים. הבעל מוצא לנכון לציין בתביעתו כי הצדדים מתגוררים כבני-רשות בדירה השייכת לבתו של הבעל ואשר נרכשה מכספי תמורה של דירה קודמת שלה ואשר לדבריו היתה בבעלות בתו עוד בטרם נישואי הצדדים.
• בדיון שהתקיים בבית הדין ביום כ' חשון תשס"ו (22.11.2005) שמענו את הצדדים ובאי-כוחם. הבעל חזר על תביעתו לגירושין ונימק אותה. האשה השיבה לטענות הבעל וטענה כי יש לבעל מאהבת רוסיה. לטענתה, מדובר במשבר חולף. הבעל הכחיש את הטענה בדבר מאהבת וטען כי האשה נתנה עיניה בכספו.
• ב"כ הבעל מילא אחר דברי מרשו, וטען כי בין הצדדים יש מחלוקת לענין סמכות בית הדין לדון בתביעות הכרוכות. לאור זאת ביקש ב"כ הבעל שבית הדין יכריע בשאלת הסמכות.
• ב"כ האשה טענה כי האשה אינה מעוניינת להתגרש; כי אין לבית הדין סמכות לדון במזונות האשה ובענין הרכוש; כי הסכם הממון שנחתם בין הצדדים אינו תקף; וכי אין עילה לגירושין.
• בהתאם להחלטת בית הדין מיום הדיון, הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם בשאלת הסמכות.
• ייאמר מיד, כי נימוקי ב"כ הבעל בסיכומיו, ככל שהם מתייחסים לשאלת הסמכות, מקובלים עלינו. ב"כ הבעל עסק בכל היבטי שאלת הסמכות: כנות תביעת הגירושין, הכריכה כדין של ענין המזונות והרכוש, וכנות הכריכה.
• מאידך גיסא, בסיכומיה זנחה ב"כ האשה את שאלת כנות תביעת הגירושין ואת שאלות הכריכה כדין של מזונות האשה וכנות כריכת המזונות, ומיקדה את טענותיה בשאלת הסמכות לדון בענין רכוש הצדדים.
• משכך, איננו רואים צורך לדון בנפקות מחלוקת שנפלה בין הצדדים באשר לדברים שנרשמו בפרוטוקול בית המשפט לעניני משפחה, מפי האשה: "היה נסיון להגיע להסכם גירושין", כאשר לטענת ב"כ האשה בבקשה לתיקון פרוטוקול שהוגשה לבית המשפט, יש להוסיף לדברי האשה שנרשמו, כי הנסיון האמור היה "מצד הבעל", בעוד שהיא עצמה היתה מעוניינת בשלום-בית. גם אם נקבל את גירסת האשה, יש בדבריה הודאת בעל-דין כי הבעל מעונין באמת ובתמים להתגרש. הגשת תביעתו לגירושין לבית הדין איננה בבחינת כסות עיניים לרצונו בשלום-בית כביכול, והיא לא נועדה על מנת לחסום את דרכה של האשה לבית המשפט.
• אומנם בשולי סיכומיה טוענת ב"כ האשה באופן חילופי, כי אין לתביעת הבעל על מה שתסמוך ואין כל עילה לחייב את האשה בגט, ומשתפול תביעת הגירושין יפלו כל הענינים שנכרכו בה (היא מפנה ל-ע"א 359/75 פרשת יהלומי). אולם, זוהי טענה מוקדמת. בשלב זה טרם התקיים דיון לגוף תביעת הגירושין, לא שמענו הוכחות, ואין לנו צורך להעריך את סיכויי התביעה להתקבל. די לנו לקבוע כי הבעל העלה בתביעתו עילות גירושין שאם יוכחו, יתן בית הדין פסק דין לגירושין.
• לאור האמור אנו קובעים, כי תביעת הגירושין כנה וענין המזונות נכרך בכנות וכדין.
• באשר לשאלת כריכת ענין הרכוש, מעלה באת כח האשה שני טיעונים. האחד, כי בא-כוחו של הבעל הגיש בשם בתו של הבעל תביעה לבית המשפט לעניני משפחה בה עתרה היא לסילוק ידה של האשה מדירת המגורים בה מתגוררים בני הזוג. לטענת האשה, דירת המגורים נבנתה על ידי שני בני הזוג יחדיו מכספים משותפים ורוהטה במו ידי האשה. לדבריה, רישום הדירה על שם בת הבעל נעשה מטעמי מיסוי בלבד כעיקר נכסיו האחרים של הבעל. באת-כח האשה טוענת כי הגשת התביעה על ידי הבת כמוה כהגשת תביעה על ידי הבעל, ומשבחר הבעל לפצל את תביעותיו בעניני הרכוש, הוא מוחזק כמודה שאין צורך בריכוז עניני הרכוש בפני בית הדין, ולכן הכריכה החלקית שכן נעשתה איננה בתום לב וכל מטרתה לחסום את האשה בתביעתה שלה  בערכאה האזרחית לגבי אותו רכוש שבחר הבעל לכרוך בתביעתו לגירושין.
• הטיעון השני, שמעלה באת-כח האשה הוא, שהאשה הגישה לבית המשפט לעניני משפחה ביום 15.9.05 תביעה לביטול הסכם הממון שנחתם בין הצדדים טרם נישואיהם. לטענתה, לאור העובדה כי תוקפו של הסכם הממון אינו מסוג הענינים אשר מטבעם כרוכים בתביעת הגירושין, לא היתה כל מניעה כי האשה תגיש תביעתה זו לבית המשפט. בנסיבות אלו, אין הצדקה וטעם להפרדת הדיון הרכושי לשתי ערכאות, בפרט כאשר הדיון בעניני הרכוש מחייב קודם לכן ברור תביעתה של האשה לביטול הסכם הממון.
• נדון בטיעוני ב"כ האשה.
• הצד השווה שבשני הטיעונים הוא, ההסתייגות מפיצול הדיון בעניני הרכוש בשתי ערכאות. אכן, פיצול תביעות עלול לעורר קשיים בפתרון מחלוקות רכושיות בין בני זוג. במקרים מסויימים ניתן להשליך ממנו על כנות הכריכה. אך אין בפיצול התביעות כשלעצמו כדי להקים חזקה של חוסר כנות. בטרם עידן בית המשפט לעניני משפחה היה פיצול הדיון בעניני הרכוש מובנה בשיטה המשפטית. פירוק שיתוף במקרקעין של בני זוג היה נדון בבית משפט השלום, בעוד שהצהרה על שיתוף בנכסים היתה נדונה בבית המשפט המחוזי. איש לא טען, ובצדק, שהפיצול כשלעצמו מגלה חוסר כנות. אין למצוא פסול עקרוני של חוסר כנות בפיצול תביעה רכושית בין בית הדין לבין בית המשפט. לעניין זה אמר השופט  טירקל בבג"צ 635/82 וינברג נ' בית הדין  הרבני  פ"ד  לז (4) 253, 259:

"אכן ניתן להעלות על הדעת מצבים, שבהם יהיה מקום להבדיל בין בירורו של סכסוך בדבר הבעלות בבית הדין הרבני לבין בירורו של סכסוך בדבר פירוק השיתוף בבית משפט השלום".

• וראו גם בג"ץ 9834/01 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד נח(2) 913, 929:

"...המשיב ציין בתביעת-הגירושין בבית-הדין הרבני האזורי כי הוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע בבית-המשפט לענייני משפחה את פירוק השיתוף בדירותיהם של בני-הזוג; ואמנם, המשיב הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית-המשפט לענייני משפחה, ובכך ויתר על סמכותו של בית-הדין הרבני להורות על פירוק-שיתוף בדירות. עם זאת, המשיב כרך בתביעת-הגירושין חלוקתם של נכסים נוספים, ובהם מכוניתה של העותרת וחשבונות בנק. המשיב לא סייג את כריכתם של נכסים אלה, ולא הגיש לגביהם תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה. לפיכך, אין לראותו כמי שויתר על כריכת הרכוש מכל וכל. אף-על-פי-כן, מאחר ושתי הדירות מהוות את הנכסים העיקריים של הצדדים, ובהתחשב בכך שבית-הדין הרבני האזורי לא פסק דבר בנוגע לשאר נכסיהם של בני-הזוג, הרי שבנסיבות העניין לא ראוי לפצל את ההתדיינות בנכסיהם של בני-הזוג בין הערכאות השונות. לפיכך, בית-המשפט לענייני משפחה ידון במכלול רכושם של הצדדים.