סמכות בית הדין לדון ב'זכות נחזית לכאורה' של מתנגדת לצו ירושה

א.   העובדות הנדרשות לעניין

1. לפנינו ערעור על פסק בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע מיום ו' במרחשוון תשע"ח (26.10.2017).
2. המנוח, קודם מותו, היה גרוש ולו בת יחידה. גירושיו היו בשנת 1995 ולאחר שנים, לדאבון לב, הוא נהרג בתאונת דרכים. לאחר מותו הגישה בתו היחידה אל בית הדין הרבני בקשה למתן צו ירושה, ובעקבות כך ובהתאם לתקנות הירושה פורסמו ברשומות ובעתון יומי מודעה על בקשת הירושה ונשלחה הודעה לאפוטרופוס הכללי. באותו יום שבו פורסמה הבקשה, וכנראה שלאו דווקא בעקבות הפרסום, שלחה המערערת אל בית הדין הרבני בקשת התנגדות לצו הירושה שבה טענה כי היא 'ידועה בציבור' של המנוח וכי היא מבקשת להימנע מלדון בצו הירושה בבית הדין ולהעביר את הדיון בו אל בית המשפט לענייני משפחה.
3. בעקבות כך הוציא בית הדין הרבני האזורי החלטה ביום י"ד בכסלו תשע"ז (14.12.2016) שבה קבע עקרונית כי על פי פסיקת בג"ץ 673/89 (שולמית משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5) 594 (1991) (להלן: "פס"ד משולם")), שאליו הפנתה המערערת, יהיה בית הדין מוסמך לדון בשאלה אם יש לה 'זכות נחזית לכאורית' כ'ידועה בציבור' ואם היא נחשבת כ'נוגעת בדבר' לעניין הצורך במתן הסכמה לסמכות בית הדין. לפי דבריו של בית הדין האזורי בהחלטתו, על פי פס"ד משולם בית הדין הרבני אומנם אינו מוסמך לערוך בירור עובדתי בשאלת היות המתנגד לסמכות בית הדין במעמד של 'נוגע בדבר' לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, אך זאת רק כאשר לפונֶה או לפונָה ישנה "זכות נחזית לכאורית", כדברי השופטת, כתוארה אז, ש' נתניהו, בדעת הרוב, וכפי שכתב אף הנשיא, כתוארו אז, מ' שמגר, כי "לצורך הדיון [...] דרושה הסכמה בכתב של כל מי שיש לו מעמד נחזה לכאורי". אך מי שלא הראה אפילו 'זכות נחזית לכאורית' – ברור כי בית הדין יהיה מוסמך לפחות לבחון את הראיות שהמתנגד לסמכות בית הדין טוען ומבקש להציגן לפניו. לגופו של עניין קבע בית הדין כי במקרה שלפניו המערערת לא עברה – במה שהציגה – 'סף עובדתי סביר' התומך לכאורה בטענתה שהייתה 'ידועה בצבור' של המנוח ולא הראתה כל תחילת ראיה היכולה להצביע על התקיימות יחסים ביניהם כשל "איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף" (כהגדרת סעיף 55 לחוק הירושה) וכי אין לה אף לו 'זכות נחזית לכאורית' של ידועה בציבור. ובלשונו של בית הדין:

במקרה שלפנינו, כאשר בית הדין מעיין בכתב התביעה ובממצאים שצורפו, טרם הוצגה בפני בית הדין ראיה או עובדה המלמדת על 'זכות נראית לכאורה' המורה על "חיי משפחה במשק בית משותף" [...] נמצא: לעת עתה, למרות הצהרת התובעת, אין בית הדין מודע ל'נוגע בדבר' אשר יש לו 'זכות נחזית לכאורה' בירושה חוץ מבתה של המנוח ז"ל, וכך אין מניעה שימשיך לדון בבקשה לצו הירושה והדבר עדיין בסמכותו.

עם זאת, אף שבית הדין האזורי קבע כי אין למערערת 'זכות נחזית לכאורית' ועל כן אין בכוחה למנוע מבית הדין לדון בעניין, בית הדין אפשר לה לחזור ולהציג כל ראיה שתראה לנכון להוכחת קיומה לכאורה של זכות נחזית זו, וכתב:

בית הדין מזמין את המתנגדת להמציא ממצאים נוספים שיורו שיש גם לה 'זכות נחזית לכאורית' אשר תצדיק את הימנעותו מלאשר את צו הירושה וגם קובע דיון ביום י"ט בטבת תשע"ז (17.1.2017) – לאפשר למתנגדת להבהיר את טענותיה ולהמציא ממצאים באופן אישי.

4. על החלטת ביניים זו של בית הדין הרבני האזורי בדבר סמכותו לברר את זכותה הלכאורית, לא הגישה המערערת בקשת רשות ערעור. במקום זאת הגישה אל בית הדין הרבני בקשה להגשת תצהיר שלה ועוד ארבעה תצהירי עדות אחרים אשר צידדו בטענתה. בעקבות הראיות והעדים שביקשה המערערת להביא התקיימו בבית הדין האזורי שלושה דיוני הוכחות ארוכים בשאלת קיומה של 'זכות נחזית לכאורית' של המערערת כ'ידועה בציבור', ובהם ניסתה המערערת להציג את ראיותיה לקיומה של זכות כזו, ומן העבר השני המשיבה, בת המנוח, הציגה את ראיותיה לסתירת טענות המערערת.
5. בתגובה לתצהירים שהגישה המערערת הגישה המשיבה אף היא תצהיר ואליו צירפה תצהירים של שכנים ומכרים המכחישים את טענתה של המערערת להיותה 'ידועה בציבור' של המנוח. בעקבות כך הגישו הן המערערת והן המשיבה מנגד בקשות אל בית הדין להביא את עדיהן אל בית הדין כתמיכה לטענותיהן. לדיון הראשון בעניין ההתנגדות, בתאריך ח' במרחשוון התשע"ז (9.11.2016), הופיעה המשיבה, אך המערערת אשר הגישה את התנגדותה לא הופיעה. בית הדין שלח הודעה נוספת למערערת וקבע דיון לתאריך י"ט בטבת תשע"ז (17.1.2017), אך לבקשת המערערת – כדי לאפשר לה להיערך – דחה בית הדין את הדיון וקבע אותו לבקשת הצדדים ליום ג' באדר תשע"ז (1.3.2017). למעשה, זה היה הדיון הראשון שנערך בבית הדין בהשתתפות הצדדים ובאי כוחם. אלא שנוכח ריבוי העדים שביקשו המערערת והמשיבה להעיד ולחקור בבית הדין, ואף שבית הדין הקדיש זמן ניכר באותו דיון לעדויות, הסכים בית הדין לבקשתן וקבע דיון נוסף לתאריך ג' בניסן תשע"ז (30.3.2017) כדי לאפשר להן להעיד את עדיהם הנוספים. לקראת דיון זה ביקשה המערערת להוסיף עוד עדים על אלה שביקשה קודם ובמקביל ביקשה גם המשיבה להציג עדים נוספים משלה. הדיון השני נערך בבית הדין במועד שנקבע בנוכחות הצדדים ובאי כוחם, אך מאחר שחלק מעדי המערערת לא הגיעו ביקשה המערערת לקיים דיון נוסף ואף להוציא לעדיה זימונים חדשים עם צווי הבאה. ושוב, בעקבות בקשת המערערת, קבע בית הדין מועד דיון נוסף לתאריך כ"ב באייר התשע"ז (18.5.2017), זימן את עדיה ואף הוציא לבקשתה פקודות צו הבאה לעדים. עם זאת הודיע בית הדין הרבני בהחלטתו מיום כ"ג בניסן התשע"ז (19.4.2017) כי "בדיון הקרוב לא תישמע כל טענה של מי מהצדדים על אי־הופעת עדים והדיון הקרוב יהיה הדיון האחרון לפני החלטה סופית של בית הדין". בתאריך כ"ב באייר התשע"ז (18.5.2017) התקיים דיון ההוכחות השלישי שבו נשמעו עוד שלושה עדים מטעם המערערת ונחקרו על ידי הצדדים.
6. פרט מעניין שחשוב לציין בנוגע להליך בבית הדין קמא הוא עניין הצגת המכשיר הסלולארי של המנוח, אשר המערערת דאגה שיועבר לידיה לאחר מותו בסיועה של אחות הנפטר. לטענת המשיבה היה ביכולתה להביא ראיות ניצחות מהמידע המצוי במכשיר הסלולרי המוכיחות כי אכן המערערת מעולם לא הייתה 'ידועה בציבור' של המנוח וכי היא הייתה אחת מני כמה וכמה נשים שהיה איתן בידידות. אלא שהמערערת, לאחר שדאגה בדרך לא דרך שהמכשיר הסלולארי יגיע לידה, סירבה 'משום מה' להציג בפני בית הדין את המכשיר הסלולארי של המנוח ולהיווכח אם טענות המשיבה, בתו היחידה, נכונות. רק לאחר שבית הדין הזהיר את המערערת כי אם לא תציג בפניו את המכשיר כפי שהורה לה תיקנס על כך בגין בזיון בית המשפט, רק אז, הואילה המערערת באמצעות בא כוחה להגיש המכשיר הסלולארי של המנוח, אלא שאת המכשיר הגישה כשהוא מרוסק וכנראה גם לאחר שנטבל במים והוצאו ממנו כרטיסי הזיכרון. את שבירת מכשיר הסלולארי ולמעשה השמדת אחת מהראיות המרכזיות בתיק הסבירה המערערת באומרה כי היא עשתה זאת "ב'תגובה נסערת' לתמונות וסרטים שלא היו מכבדים את כבוד המנוח וכבודה", כדבריה.
7. לאחר הדיונים הורה בית הדין לצדדים להגיש אליו סיכומים ואפשר לכל צד להגיב לסיכומי הצד השני. לאחר השלמת ההליך הוציא בית הדין האזורי ביום ו' במרחשוון תשע"ח (26.10.2017) פסק דין שבו קבע כי אין בידי המתנגדת – המערערת דנא – ראיות מספיקות לקיום 'זכות נחזית לכאורית' להיותה 'ידועה בציבור' של המנוח ו'נוגעת בדבר' לעניין הליך הירושה בבית הדין. ומכאן הערעור שלפנינו.

ב.   טענות הצדדים

8. טיעוני המערערת:

א.  לטענתה, בית הדין פעל בניגוד להוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 שלפיו "בענייני המעמד האישי של יהודים [...] יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".

ב.   בית הדין פעל בניגוד לתקנה 50(א) לתקנות הירושה, תשנ"ח – 1998, המורה כי אם "הוגשה התנגדות לבקשה לצו ירושה או לצו קיום ואין בה הסכמה לסמכות השיפוט של בית הדין – ימחק בית הדין את הבקשה".

ג.   לטענתה בית הדין גם שגה בהבנת פסק הדין בבג"ץ 673/89 (שולמית משולם נגד בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5) 594) ואימץ את דעת המיעוט שבו.

ד.   כמו כן, לדבריה, בית הדין נעדר סמכות משום שלמערערת מעמד של 'נוגע בדבר' לפי סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") המקנה ל'ידועה בציבור' מעמד של זוכה מכוח 'מעין צוואה', ועל כן היא נכללת לדבריה בין כל 'הנוגעים בדבר' אשר צריך את הסכמת כולם בכתב כדי להקנות סמכות לבית הדין הרבני בעניין.

ה.  לטענתה, בית הדין ערך בירור מקיף ומלא לגופו של עניין בשאלת מעמדה של המערערת כנוגעת בדבר, וזאת בניגוד להלכת פס"ד משולם.