סמכות בית הדין הרבני ליתן החלטות ביחס לצד שלישי

הערעור שהוגש לנו, נסב על החלטת בית הדין האזורי מיום ט' אדר א' תשס"ג, שלפיה הוצא צו מניעה נגד הגבר שעמו מתרועעת המערערת, וכן נגד הבת, בעלה והנכדה. צו זה אוסר עליהם להתגורר בדירה שבה מתגוררת המערערת, על כך הערעור.

ראשיתו של התיק הוא, בהחלטה שניתנה על ידינו בערעור קודם, ביום ו' אייר תשס"ב. בהחלטה זו קבענו, כי המשק במושב שתולים שניתן לצדדים על ידי הורי המשיב, הוא רכושו של המשיב בלבד. וזאת, משום שבחוזה המתנה נקבע שהמתנה תתבטל, באם יפרדו הצדדים, כפי שבאמת קרה.

המערערת עתרה לבג"ץ, ורק לאחר הדיון בערעור זה קיבלנו את פסק דינו (מיום ו' אייר תשס"ג, בג"ץ 5308/03) המוחק את העתירה, וצורף לו הסכם שאליו הגיעו הצדדים. נקבע בהסכם, כי ימונה  שמאי מקרקעין, שישום את המבנים בנחלה לפי ערכם היום, וכפי ערכם לפני ההשבחה שנעשתה בהם. העותרת תקבל 60 אחוז מערך ההפרש לצורך איזון סופי ומוחלט של כלל נכסי המקרקעין. במקביל יועבר רישום המשק כולו על שם המשיב, ויכנס לתוקפו צו הפינוי שהוציא בית הדין האזורי נגד האשה. בסיומו של הדיון שהתקיים בפנינו סברנו, שנקיים דיון נוסף לאחר שימציאו לנו את פסיקת הבג"ץ אליה התייחסו בדיון. אולם, לנוכח התוצאות אליהן אנו מגיעים בפסק דין זה, איננו רואים צורך בכך.

הערעור שבפנינו הוגש על ידי שלוש: גרושתו של המשיב, הבת והנכדה של הצדדים. הנימוק המרכזי של הערעור נעוץ בטענת חוסר סמכות. לטענתן, מדובר בענין של שימוש והחזקה במקרקעין, אשר כלל אינו מצוי בסמכותו העניינית של בית הדין הרבני; מה גם שהמערערות מס' 2 ו-3, הבת והנכדה, לא היו צד להליכים בפני בית הדין האזורי, לא ניתנה להן השהות לטעון את טענותיהן והן לא קיבלו את יומן בבית הדין. מטעמי זהירות, הוסיפו המערערות, כי הן מתגוררות ביחידת דיור נפרדת לחלוטין מהיחידה בה מתגורר המשיב, וכי מעולם לא גרמו כל הפרעה או אי-נוחות למשיב, ומעולם לא הציקו לו בכל צורה שהיא. לדבריהן, טענות המשיב בענין זה הינן משוללות בסיס, ונטענות בחוסר תום לב וממניעים נקמניים.

הטענה כי אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בשימוש והחזקה במקרקעין, הינה מוטעית. על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, מוסמך בית הדין הרבני לדון בכל ענין שנכרך בגירושין. בהוראת חוק זו ייחד המחוקק לשיפוטו של בית הדין כל ענין אשר לולא כריכתו בתביעת הגירושין, היה נתון לסמכותו העניינית של בית משפט אחר. כאשר בית הדין הרבני עוסק בפירוק שיתוף במקרקעין, קמות לו כל הסמכויות שיש לבית המשפט האזרחי בדונו בפירוק שיתוף. על פי סעיף 44 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, "בית המשפט רשאי לתת צו זמני בדבר סדרי ניהול המקרקעין והשימוש בהם עד לסיום הליכי הפירוק". סדרי הניהול והשימוש במקרקעין הם חלק אינהרנטי של עבודת בית הדין בפרקו את השיתוף במקרקעין של בני זוג אשר עניינם נדון בפני בית הדין, וחייב בית הדין להפעיל את סמכותו זו, כל אימת שמתעורר הצורך בכך.

לפיכך, האסמכתא שהביאה באת-כח המערערות מפסק הדין ב-ע"א 185/66 כברה נ' כברה פ"ד כ' (4) 864, אינה נכונה. באותו מקרה דובר אומנם במחלוקת בין בני זוג בקשר לשימוש והחזקה בחדר שנבנה על מקרקעין, ואולם בבית הדין הוגשה אך ורק תביעה לשלום בית, ולא הוגשה תביעה לגירושין אשר נכרך בה ענין הרכוש.

במקרה דנן, אין מחלוקת כי ענין חלוקת הרכוש נכרך בגירושין כדין ובכנות. מעבר לכריכת הענין בתביעת הגירושין, מסרו הצדדים במסגרת הסכם הגירושין את כל הכרוך בחלוקה זו לסמכותו של בית הדין, והסכימו כי בית הדין ידון בכך לאחר סידור הגט. קודם למתן הגט הסדיר בית הדין, בהחלטה זמנית מיום י"ז כסלו תשס"א (14.12.00), את דרך השימוש ביחידות המבנים המצויים על המקרקעין נשוא המחלוקת, באופן שתהיה הפרדה פיזית בין הצדדים. לאחר הגט, הוסיף בית הדין ונתן כמה החלטות זמניות באשר לשימוש במקרקעין והחזקתו. נגד החלטות אלו לא הוגש כל ערעור, ולא נטענה כל טענה, ובצדק.

השאלה המשפטית הקשה יותר היא, האם בדונו בפירוק שיתוף במקרקעין, מוסמך בית הדין - מבחינת החוק האזרחי - ליתן החלטות הפוגעות למעשה בצדדים שלישיים, באופן המונע מהם את השימוש במקרקעין.

ביחס לשאלה, האם בית הדין הרבני מוסמך לדון "בעניני נישואין וגירושין", כאשר הצדדים לסכסוך אינם בני הזוג עצמם, ניתנה כבר תשובה משפטית שלילית. הענין נדון בבג"ץ 2621/00 לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים פ"ד נד(3) 809. באותה פרשה התעוררה מחלוקת בין אלמנה לבין חמיה. האלמנה התגוררה בדירה שבעלה המנוח העביר במתנה, טרם פטירתו, על שמו של אביו. האלמנה הגישה תביעה לכתובתה בבית הדין הרבני, וטענה כנגד חמיה כי המתנה שניתנה לו הינה בטלה, הואיל וחוב הכתובה רובץ כשיעבוד על נכסי בעלה, והדבר מעניק לה זכויות כלפי חמיה. בית המשפט פסק, מפי הנשיא א' ברק, כי "כשם שהנישואין והגירושין עצמם הם פעולה שבין בעל לאישה, כך גם "עניני" נישואין וגירושין שבהם מוסמך לדון בית-הדין הרבני הם עניינים שהצדדים להם הם הבעל והאישה" (שם, 815). לפי פסיקה זו, אין לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בסכסוך שעניינו נישואין או גירושין כאשר הצדדים לסכסוך אינם בני-הזוג עצמם.

האומנם ניתן לגזור גזירה שווה, ולשלול את סמכותו של בית הדין גם ביחס להשלכות של פסיקת בית הדין בפירוק שיתוף ברכוש של בני זוג עצמם, כלפי צדדים שלישיים?

לאחר העיון הגענו למסקנה, כי לא ראי זה כראי זה.

משל למה הדבר דומה? לבית משפט שדן במחלוקת בין ראובן ושמעון ביחס לבעלות ושימוש במקרקעין. פסק בית המשפט מה שפסק לטובת ראובן, ובין היתר נתן צו-מניעה נגד שמעון האוסר עליו לעשות כל שימוש במקרקעין מתום שלושים יום ואילך ממתן פסק הדין. בו ביום שהומצא לשמעון פסק הדין, השכיר ומסר הוא את החזקה במקרקעין ללוי לתקופה של שנים-עשר חודש. משבא ראובן למקרקעין כעבור שלושים יום וביקש לתפוס את המקרקעין, מצא שם את לוי האוחז בידו הסכם שכירות. גם לו ניתן היה לראות את לוי כתופס במקרקעין שלא כדין, אין ראובן רשאי להשתמש בכוח כדי להוציאו משם, שהרי עברו כבר שלושים ימים מיום התפיסה (ראו סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). האמנם נגזר על ראובן לפתוח בהליך של הגשת תובענה חדשה, מתחילתה, נגד לוי? האם ישמע בית המשפט לטענתו של לוי - ובפרט כאשר הוא ידע על הצו שניתן נגד שמעון - שהוא לא היה צד להליך שהתנהל בין ראובן לשמעון, וממילא אין האמור שם מחייבו?

התשובה הנלמדת מן הפסיקה, הינה שלילית. אחת התרופות המיידיות העומדות לרשותו של ראובן היא, נקיטת הליכי בזיון בית המשפט נגד שמעון ולוי, במסגרת אותו הליך שבו ניתן צו המניעה נגד שמעון. סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט קובע, כי בתי המשפט שנמנו שם:

"תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

הפסיקה המחייבת בענין החיוב בבזיון בית המשפט כלפי מי שלא היה בעל-דין בהליך המרכזי, נקבעה בע"א  371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ו-2 אח' פ"ד לד(4), 232.  נפסק שם כי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, על פי פירושו הנכון, מעניק לבית המשפט כוח לכוף בציות לצו הן את החייב על פיו והן כל אדם שאינו חייב על-פיו, אך מעשיו או מחדליו גורמים להפרת הצו. באותו ענין נדונה הפרתו של צו האוסר הובלת נוסעים משדה התעופה לוד. נהג מונית אחד, שלא היה בעל-דין בהליכים שבהם ניתן צו המניעה הזמני, טען להגנתו במסגרת הליך בזיון בית משפט, שלא ידע שהצו מכוון נגדו אישית, לא קרא אותו ולא ידע את תוכנו המדוייק.

השופט א' ברק (כתוארו אז) מצטט (שם, 238) את השופט זוסמן (בהמ' 306/50), האומר:

"בבואנו לדון בסעיף 6 של פקודת בזיון בית המשפט, אין אנו נתקלים בהוראה המצריכה איזה פירוש שהוא לכאן או לכאן; לשונו ברורה והוא מקנה 'סמכות לכוף אדם בקנס או מאסר לציית לכל צו שניתן'. אין הסעיף מדבר על בעלי הדין בלבד; אין הוא מבדיל בין אדם המפר איסור שהוטל עליו, לבין אדם המורד בסמכות בית המשפט תוך זה שהוא מסייע לבעל דין לזלזל בו; והמסייע בידי אחד מבזה את בית המשפט לא פחות מבעל הדין עצמו. מכאן נובע הצורך שבתי המשפט יטילו את מרותם גם על אלה העוזרים לאחרים במעשיהם, ואותם יש לכפות לציית באותה המידה שהדבר דרוש נגד בעלי הדין עצמם."

השופט ברק מאמץ את הפרשנות הנ"ל, וקובע (שם, 239):

"בפתרון השאלה שלפנינו יש לבחון כמקובל, את לשונו של סעיף 6 לפקודה ואת המטרה החקיקתית העומדת ביסודו. כן יש ליתן את הדעת - במקום שכפות המאזניים שקולות - להסדר הרצוי. סעיף 6 לפקודה מעניק לבית-המשפט כוח לכוף ציות לצו. המקרה הרגיל לשימוש בכוח זה הוא באכיפת הצו על מי שהוא צד לו. אך נראה לי, כמו לשופט זוסמן בהמ' 306/50, כי על-פי לשונו, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכל להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו - שהרי הצו אינו מכוון כלפיו - אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו. על כן, נקיטת אמצעים כלפי אלמוני היא במסגרת הכוח הניתן לבית-המשפט "to enforce obedience to any order". by fine or imprisonment