סמכות בינלאומית פרסונלית בתביעות למזונות אשה ולגירושין - ביה'ד הגדול

ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום ה' באלול התשע"א (04/09/2011) בתיק 860432/1, בה החליט ברוב דעות כי הוא מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונות, לרבות מדין "מעוכבת מחמתו להינשא" ולצורך כך להידרש לתביעתה לגירושין, ודחה את בקשת המערער לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן נגדו.

עובדות יסוד

הצדדים הינם בני זוג יהודים שנישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1991. מנישואין אלו נולדו לצדדים חמישה ילדים, מתוכם ארבעה הינם קטינים.

החל משנת 2007 מתנהלים בין הצדדים הליכים משפטיים בעניני משפחה בבית המשפט האזרחי בצרפת. המערער (להלן גם - הבעל) הינו אזרח מרוקו ותושב צרפת. המשיבה (להלן גם - האשה) הינה אזרחית צרפת ולכאורה גם תושבת צרפת. ביום הדיון בפנינו, כ"ח באלול תשע"א (27.9.2011), הוצגה בפנינו תעודת זהות ישראלית שניתנה בבוקרו של אותו יום לאשה, וממנה עולה כי האשה קיבלה מעמד בישראל מכוח שבות.

ביום ז' במנחם-אב התשע"א (7.8.11) הגישה האשה תביעת גירושין בבית הדין האזורי, ובצידה בקשה לעיכוב יציאת המערער מן הארץ. הבקשה נדונה במעמד צד אחד ע"י דיין תורן במותב דן יחיד, ונעתרה בחיוב. הבעל הגיש בקשה לביטול צו עיכוב היציאה ולאחר גלגולים שונים, שאינם מעניינו של ערעור זה, נדונה הבקשה בפני מותב שלושה. בית הדין הורה על הגשת סיכומים. בד בבד עם הגשת סיכומי האשה, הגיש בא-כוחה תביעה למזונותיה.

החלטת בית הדין האזורי

בהחלטה שניתנה ע"י בית הדין האזורי, צויין בדעת הרוב כי מאחר והוגשה בפניו תביעה למזונות, מוסמך ביה"ד לדון בתביעה, ומשכך, מוסמך הוא אף להורות על עיכוב יציאתו מהארץ של המערער. דעת המיעוט סברה, שאין לביה"ד סמכות לדון בתביעות שהונחו לפיתחו.

דייני הרוב מציינים כי הצדדים הינם יהודים שנישאו בחופה וקידושין וקשר הנישואין שביניהם יכול להיפקע רק ע"י מתן גט בבית דין. אף שבתי דין רבניים בעולם יכולים לדון, בהסכמה של שני הצדדים, בנושא גירושין - כולל שאלת חיוב גט, אבל גם במציאת של דיון בהסכמת הצדדים אין ביה"ד יכול לאכוף את פסק הדין ע''י הערכאות, ולפיכך כל הטיעונים של "התובע הולך אחר הנתבע" או שהאשה חייבת לידון בביה"ד שהבעל רוצה, אינן תקפים, מאחר שהמקום היחידי בעולם בו האשה יכולה למצוא מזור מבחינה הלכתית הוא בביה"ד הרבני בישראל, וזאת בכפוף למגבלות שהוטלו בחוק על סמכות בתי הדין בישראל. עקב סרובו של הבעל בדיון לתת ערבות כספית כי יתן גט לאשתו מיד עם סיום התביעות הממוניות בבית המשפט בצרפת, עולה חשש כי הבעל יעגן את אשתו ולא ישחררנה בגט, אם הוא לא יהיה מרוצה מתוצאות המשפט האזרחי, ועל כן יש למצוא כל "סדק" כדי להחיל את סמכות בית הדין, כדי "להציל את האשה ולתת לה את כבודה כאדם - כאשה - וחירותה כבת ישראל".

דייני הרוב מטעימים - תוך הבעת ספק אם הדבר יתאפשר מצידו של בית הדין - כי התובעת נאותה "להגמיש את עמדתה... ובאם הבעל יפקיד גט בארץ תוך מתן ערבויות להנחת דעתו של ביה"ד לצורך כשרותו של הגט (ומניעת ביטולו ע"י הנתבע בשלב מאוחר או הטלת ספק בכשרותו) כאשר הגט ימסר לתובעת רק עם סיום ההליכים בביהמ"ש בצרפת והגירושין האזרחיים [...]. באם אכן כך [...], והבעל לא מסכים להצעה כזו, אין ספק כי שומה על כל מי שבידו - למנוע את עגינות האשה, אפילו ע"י 'סדק צר' 'דקה מן הדקה'". מאחר ובינתיים האשה פתחה תיק "מזונות מעוכבת" הרי ה"סדק" נפתח לרווחה לרווחתה של התובעת כפי פסיקת ביה"ד הגדול שישב בהרכב בראשותו של הרב שלמה דיכובסקי בט"ז אלול תשס"ח בתיק ערעור (רבני גדול) 5156-64-1 פלונית נ' פלוני (2008) (פורסם באתרים משפטיים), "ומעתה אין צורך בדיוקים משפטיים וביה"ד יכול להזקק לשאלה אם אכן האשה זכאית למזונות מחמת מעוכבת או שמא היא מעוכבת כדין, ולצורך זה יש צורך להזקק לתביעת הגירושין של האשה".

לדעת דיין המיעוט, מאחר והאשה הצהירה בכתב ידה ששני הצדדים הינם תיירים בארץ, שניהם תושבי צרפת ומתגוררים בה, וכל ענייני הרכוש, המשמורת והמזונות נדונים בבית המשפט האזרחי, אין הצדדים עומדים בתנאי הסמכות לפי חוק שיפוט בתי הדין רבניים. לפיכך, אין בית הדין מוסמך לעכב את יציאת הבעל מן הארץ. דיין המיעוט מפנה למכתב בית הדין בצרפת אל האשה מיום 26.2.2008 בו הוצע לה לעשות כל הנדרש על מנת לקבל גירושין אזרחיים בזמן הקרוב, וכי מאותו מועד תהיה לבית הדין בצרפת אפשרות להתערב ביעילות בעניינה וכי עד אז - כך נכתב שם - זכותו של הבעל לא להיענות לזימון בית הדין. עקב כך, סבר דיין המיעוט, כי אין הצדקה שבית הדין הרבני בישראל יידרש לתביעות האשה.

טענות המערער

המערער טען בכתב הערעור, כי הצדדים מנהלים הליכים משפטיים בבתי המשפט בארץ מגוריהם - צרפת. המשיבה הגישה תביעות אזרחיות (מזונות, משמורת וחלוקת רכוש) כנגד המערער בבית המשפט בצרפת, ואף קיבלה פס"ד למזונותיה ומזונות הילדים. כן הגישה המשיבה תביעה למתן גט בביה"ד בפריז. עובדות אלה, שאינן שנויות במחלוקת, מלמדות, כי המערער אינו אזרח ישראל ואף לא תושב המדינה. על פי החוק בצרפת, אין לאפשר גירושין כדמו"י בטרם ניתן פסק דין לגירושין אזרחיים, ומי שיינשא על סמך גט שניתן כדמו"י, בטרם ניתן פסק דין לגירושין אזרחיים יואשם בביגמיה.

עפ"י חוק שיפוט בתי דין רבניים, אין לביה"ד סמכות לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה, וממילא, אין ולא היתה לביה"ד סמכות כלשהי להוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המבקש. היעדר סמכותו של ביה"ד זועק גם מתוך כתבי התביעה שהגישה המשיבה, שכן כך כתבה המשיבה בכתב התביעה לגירושין: "שנינו כרגע תיירים בארץ. אני נמצאת מתאריך 25.7.11 עד התאריך 17.8.11. לכל הידוע לי, יגיע לארץ בתאריך 9.8.11, ואמור להישאר כאן כשבועיים עד 23.8.11. שנינו מתגוררים בצרפת. ביולי 2007 הגשתי תביעה לגט לבית הדין הרבני... במקביל, כל ענייני הרכוש, המשמורת והמזונות, נדונים בבית המשפט האזרחי...". יתר על כן, בבקשה לעיכוב היציאה כתבה המבקשת: "אני אשה תושבת צרפת... נפרדתי מבעלי לפני 4 שנים, שגם הוא תושב צרפת". לאור אלו יש להחיל על ענייננו את פסיקת בית המשפט העליון, בבג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נט(4) 817, ולפיה "בהיעדר זיקה פרסונלית וטריטוריאלית של בני הזוג לישראל, אין בית הדין הרבני יכול להחיל את סמכות שיפוטו על עניינם, כדי להביא בן זוג סרבן ליתן גט לאשתו. ממילא, אין בית הדין מוסמך להפעיל אמצעים של הגבלת תנועה ועיכוב יציאה מן הארץ על בן זוג כאמור, הנמצא במקרה בישראל לרגל ביקור".

כל זאת, עוד טרם חוקק תיקון מס' 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. לאחר שזה חוקק, הרי ברור, כי המחוקק בחר שלא להחיל את סמכות שיפוטו של ביה"ד על בני הזוג, כדוגמת בני הזוג דנן. אל לו לביה"ד להתערב בעניינם של בני זוג שכאלה, ואת הסולידריות שמפעמת בליבו עליו לנתב אך ורק לבעלי דין המצויים בתחום שיפוטו. לטענת המערער, בני הזוג אינם עונים על אף לא אחת מן החלופות המפורטות בסעיף 4א לחוק: מקום מושבו של הנתבע אינו בישראל; שני בני הזוג אינם אזרחי ישראל; מקום מושבה של התובעת אינו בישראל, והיא לא התגוררה כאן במשך השנה האחרונה; מקום מושבה של התובעת אינו בישראל, וכך גם לא היה מקום מושבם במשותף האחרון של בני הזוג; התובעת אינה אזרחית ישראל, ומקום מושבה אינו בישראל; התובעת אינה אזרחית ישראל, ולא התגוררה בה במשך שנה מתוך השנתיים שקדמו להגשת התביעה.

בנוסף, בבני הזוג דנן אין מתקיימים הזיקות שמכוחן אישר בית המשפט העליון בבג"ץ 2123/08 גבריאל אבקסיס נ. יפה אבקסיס כהן (2008)(פורסם באתרים משפטיים) את סמכות בית הדין הרבני. בפסק הדין האמור קבע ביהמ"ש העליון כי החלת סמכותו של ביה"ד תיעשה בהצטברות של זיקות, שיוכיחו כי אכן "מרכז חייו" של מעוכב היציאה הינו בישראל.

כלפי הטענה שהועלתה בבית הדין האזורי כי המשיבה הגישה בקשה לקבלת מעמד עולה עוד ביום 13.3.2010, מציין ב"כ המערער בכתב הערעור את אשר השיב שם, שאין בהגשת הבקשה כדי לשנות את המצב המשפטי. מחשבה לבד לא עושה דבר. לדברי האשה, בקשתה סורבה בשל הצורך בחתימתו של הבעל, אולם, האשה לא תוכל להתכחש, כי לו אכן חפצה לעבור להתגורר בישראל, יכולה היתה לעשות כן, בלא צורך בחתימת הבעל. שואל הבעל: "מדוע איפוא לא עקרה את דירתה לישראל? מדוע, למרות הגשת הבקשה למעמד עולה, המשיכה לנהל את חייה בצרפת?".

באשר לסמכות בית הדין לדון בתביעה למזונות, אף מדין "מעוכבת מחמתו להינשא", טוען המערער כי בית הדין טעה הן בהלכה והן בחוק. על פי ההלכה, אין מקום להגשת תביעה ו/או לדון אדם במזונות מדין מעוכבת, טרם שחוייב במתן גט פיטורין. מאחר ולא התקיים דיון בענין וממילא לא חוייב המערער ליתן גט למשיבה, לא יכול ביה"ד, אף להתחיל ולדון בשאלת חיובו של המערער במזונות מדין מעוכבת, ובוודאי שלא לעכב את המערער, עד אשר ייקבע האם בכלל יש מקום לתביעה למזונות מדין מעוכבת, שהגישה המשיבה. זאת ועוד, המשיבה כלל אינה מעוכבת להינשא מחמתו של המערער, אלא מחמת החוק הצרפתי החל עליה, ולפיו לא ניתן להינשא, בטרם נעשו הגירושין האזרחיים. כך שהמשיבה, גם לו קיבלה כיום גט מהמערער, לא היתה יכולה להינשא. ביה"ד בפריס לשם פנתה האשה, אישר במכתב אותו הגישה המשיבה לביה"ד, כי על פי החוק הצרפתי אכן אין מקום אף לא להזמין את המערער לביה"ד בשלב זה בו לא נסתיים ההליך של הגירושין האזרחיים. המשיבה היא זו שפתחה בהליכים בבית המשפט הצרפתי, בו תבעה, בין היתר, מזונות וגירושין. היא זו שמעכבת את עצמה, והיא זו שתבעה מזונותיה בפני בית המשפט בצרפת, ומקבלת את מזונותיה על פי פסק הדין שניתן בבית המשפט בצרפת. כיצד יכול כב' ביה"ד קמא לדון ולפסוק מזונות מדין מעוכבת, באם העיכוב אינו מחמת המערער, אלא מחמת המשיבה? כיצד יכול ביה"ד לחייב במזונות, שעה שאלה נתבעו ונפסקו כבר בבית המשפט בצרפת, שהמשיבה היא זו שפנתה אליו? אין גם כל נפקות בהתדיינות בתביעה שכזו, שכן החידוש היחיד במזונות מעוכבת (לפי דעת חלק מהדיינים) נעוץ באי יכולת הבעל להתקזז עם מעשה ידיה (הרב אליעזר גולדשמידט סבור שכן ניתן לקזזם). בנידוננו, מזונותיה משולמים לה משלם, כך שמזונות מעוכבת לא יועילו דבר.

מוסיף המערער וטוען כי מבחינת החוק, טעה ביה"ד קמא כשקבע, כי נתונה לו הסמכות לדון בתביעת המזונות מדין מעוכבת שהגישה האשה. תביעת המזונות הוגשה בחוסר תום לב מובהק, ועל כן לא ניתן לרפא את הפגם שנפל בצו העיכוב, שניתן בחוסר סמכות, שהרי אין לבית הדין סמכות לדון בתביעת הגירושין. המערער מפנה לענין זה לפסק הדין של ביהמ"ש העליון בבג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים. מתוך נימוקי דעת הרוב עולה בברור, כי כל הורתה ולידתה של תביעת המזונות, נועדה אך כדי לשמש פתח להחלת סמכות ביה"ד בתביעת הגירושין אולם אין זו תביעה עצמאית למזונות. גם בנימוקי דעת הרוב נקבע פוזיטיבית כי בני הזוג אינם אזרחים ואינם תושבים. משכך ביה"ד הינו נעדר סמכות לדון בתביעת הגירושין, וממילא לא היתה לביה"ד הסמכות להוציא עיכוב יציאה מלכתחילה. הגשת תביעת מזונות מלאכותית חסרת תום לב מדין מעוכבת, וזאת לאחר חלוף 24 ימים מאז הוצאת צו עיכוב היציאה, אין בה כדי לרפא את הנגע.

טענות המשיבה