סמיר נ' אבו אלעסל

פסק דין

זוהי תביעה להשבה ולפיצויים בעקבות הפרה נטענת של הסכם שנכרת בין הצדדים, על פיו התחייב הנתבע להתקין בבית התובע חדר מתכת עם גג פלסטיק וחלונות בלגיים, תמורת תשלום של 32,000 ₪.

התביעה הוגשה בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבע הגיש התנגדות לביצועה, שהתקבלה.

בכתב התביעה נטען, כי כשבוע לאחר כריתת ההסכם הגיע הנתבע לבית התובע, החל בעבודות, ביצע קידוחים אשר גרמו נזק למערכת החשמל בבית, ומאז לא חזר לבצע את בנית החדר. עוד נטען, כי עד אותו שלב קיבל הנתבע מהתובע סכום של 17,000 ₪.

בתצהירו שצורף להתנגדות מסר הנתבע, כי העבודות הופסקו מאחר שהתובע הודיע לו, כי אין אפשרות להמשיך בהן, שכן קיבל מעירית חיפה צו להפסיק את העבודות, ולהרוס את מה שנבנה באופן מיידי.

בתביעתו תובע התובע השבת הסכום של 17,000 ₪ ששילם לנתבע, וכן תשלום פיצויים מוסכמים שנקבעו בהסכם, בסכום של 33,000 ₪. בהסכם, שצורף לתביעה, התחייב הנתבע לסיים את העבודות עד יום 25.2.09, והסכים כי על כל יום איחור יחויב בסכום של 1,000 ₪.

לאחר שהתנגדות הנתבע התקבלה, הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, והנתבע הסתמך על תצהירו שצורף להתנגדות.

לבקשת הנתבע זומן להעיד אלכס צביבק, מפקח על הבניה בעירית חיפה (להלן: "המפקח"). עדותו נשמעה בפתח ישיבת ההוכחות. העד מסר, כי התקבלה בעיריה תלונה משכן של התובע אודות בנית פרגולה בקומת הקרקע. ביום 8.3.09 הגיע למקום, ומצא כי אכן נבנתה במקום קונסטרוקצית מתכת, ואף צילם תמונות (נ/2 – נ/3). הוא דיבר עם התובע והסביר לו, כי העבודה מתבצעת שלא כחוק, וכי העיריה עומדת להוציא צו להפסקת עבודה. התובע מסר בתגובה, כי יפרק את הקונסטרוקציה. בתאריך 11.3.09 שב העד למקום, והסתבר לו כי אכן הקונסטרוקציה פורקה. הוא צילם את המקום (התמונות סומנו נ/4).

בתצהיר העדות הראשית, שעליו חתם התובע ביום 1.11.10 (ת/1), חזר התובע על גרסתו בכתב התביעה, דהיינו כי לאחר כריתת ההסכם החל הנתבע בעבודות, ביצע קידוחים וגרם נזק למערכת החשמל, ואז "עזב את המקום ומאותו יום לא חזר הנתבע על מנת לבצע את בניית החדר הנ"ל" (סעיף 7 לתצהיר). כמו כן חזר על גרסתו, כי הנתבע קיבל ממנו 17,000 ₪ (סעיפים 9 ו-10 לתצהיר).

ואולם בחקירתו הנגדית של התובע הסתבר כי התמונה העובדתית הינה שונה בתכלית מזו שהציג התובע בתצהירו. הסתבר, כי הפרטים שנמסרו בתצהיר אינם מדויקים, בלשון המעטה, וכי התובע נמנע מלגלות עובדות רלבנטיות משמעותיות, וזאת חרף העובדה שבעת מתן התצהיר היו טענות הנתבע ידועות לו.

התמונה העובדתית שעלתה מחקירתו הנגדית של התובע, בניגוד לאמור בתצהירו, הינה כי את הקידוחים ביצע הנתבע באמצע חודש פברואר. לפני 8.3.09 הגיע הנתבע, לאחר שהתובע התקשר אליו, והתקין את הקונסטרוקציה. כיום-יומיים לאחר מכן הגיע הנתבע ופרק את הקונסטרוקציה (עמ' 13-14 לפרוטוקול). עוד הסתבר, כי מתוך השיקים שמסר התובע לנתבע נפרעו 12,000 ₪ (עמ' 10 שו' 8-9 לפרוטוקול).

התובע טען, כי לא מסר עובדות אלה בתצהירו, הואיל ולא היו רלבנטיות, שכן הקונסטרוקציה לא פורקה בגלל דרישת העיריה, אלא בשל כך שנבנתה באופן לקוי, כך שהסתירה דלת וחלון. הסבר זה הינו בלתי מהימן ואני דוחה אותו. ראשית, מעדותו של המפקח עולה, כי ביום 8.3.09 התחייב בפניו התובע לפרק את הקונסטרוקציה, לאחר שהסביר לו כי היא נבנית שלא כחוק. כעבור שלושה ימים, כשהגיע שנית למקום, הסתבר לו כי היא אכן פורקה. עדות התובע אינה עולה, איפוא, בקנה אחד עם עדותו של עד אובייקטיבי וחסר ענין בתוצאות ההליך. שנית, התובע לא הסתיר בתצהירו רק את הגעת המפקח מטעם העיריה לביתו ואת הדרישה לפירוק הקונסטרוקציה, אלא הסתיר גם את העובדה שהנתבע ביקר בביתו יותר מפעם אחת לצורך קידוחים, ובנה את הקונסטרוקציה.

התרשמותי היא, כי התובע ביקש להסתיר מבית המשפט את העובדה, כי הנתבע בנה את הקונסטרוקציה, והתובע נדרש לפרקה על ידי העיריה. ואולם לאחר שבחקירתו הנגדית הוצגו בפניו תמונות הקונסטרוקציה הבנויה, כפי שצולמו על ידי המפקח ביום 8.3.09, לא יכול היה עוד להסתיר עובדות אלה.

בניגוד לעדות התובע, היתה גרסת הנתבע עקבית לאורך כל ההליך, והותירה בי רושם מהימן. טענת הנתבע, כי הפסיק את העבודות לפי דרישה של התובע, אשר נדרש על ידי העיריה להפסיק את העבודות ולפרק את הקונסטרוקציה, התבררה כנכונה. אומנם מעדות המפקח העולה, כי לא הוצא צו, שכן התובע נעתר לפנייתו בעל פה ופרק את הקונסטרוקציה, אולם אין לכך כל חשיבות מבחינת המהות.

עדות המפקח אימתה את גרסת הנתבע גם בנושא נוסף, שלכתחילה היה שנוי במחלוקת בין הצדדים: המפקח העיד, כי ביום 8.3.09, עת ביקר בבית התובע, עבדו שם פועל אחד או שניים (עמ' 8 שו' 8-13). הנתבע טען כבר מראשית ההליך, שעבד בבית התובע אף לאחר ביצוע הקידוחים, בניגוד לתובע שהכחיש זאת.

הנתבע מסר בעדותו, בצורה כנה, גם פרטים שאינם לטובתו. כך, בעוד שהתובע מסר בתצהירו, כי נתן לנתבע שיקים בסכום שולל של 17,000 ₪, מסר הנתבע, כי קיבל שיקים בסכום כולל של 20,000 ₪. בנוסף, הנתבע הודה, כי על אף שהתחייב בהסכם לסיים את העבודות עד 25.2.09, החל אותן רק לאחר מכן, בתאריך 3.3.09 (עמ' 18 שו' 2-4), וציין כי יש בכך הפרה של ההסכם (עמ' 18 שו' 13-19).

לאור האמור לעיל הנני קובעת, כי הנתבע לא השלים את העבודות עד יום 25.2.09. כמו כן הנני קובעת, כי הנתבע הפסיק לבצע את העבודות לפי דרישה של התובע, לאחר שזה נדרש על ידי העיריה להפסיק את הבניה ולפרק את מה שכבר נבנה.

השאלה אליה יש להידרש הינה, האם, כטענת התובע, מגיעים לו סעדים של השבה ופיצויים בשל הפרת החוזה מצד הנתבע, שהתבטאה באי השלמת העבודות עד 25.2.09. סבורה אני כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית, מן הטעמים שיפורטו להלן.

הנתבע הפר את ההסכם ביחס למועד סיום העבודות. אף אם אניח שמדובר בהפרה יסודית, שהקנתה לתובע זכות לבטל את החוזה, הרי שהתובע לא ביטלו. הדרך לביטול החוזה קבועה בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). לא זו בלבד שהתובע לא נקט בדרך זו, אלא אפשר לנתבע לעבוד לאחר 25.2.09, עד שנדרש ביום 8.3.09 על ידי המפקח להפסיק את העבודות. הואיל והחוזה לא בוטל על ידי התובע, אין הוא זכאי להשבה. השבה הינו סעד בעקבות ביטול חוזה (סעיף 9 לחוק התרופות).

באשר לדרישה לפיצויים מוסכמים: נפגע מהפרת חוזה זכאי לפיצויים מוסכמים לא רק במקרה של ביטול החוזה (סעיף 15 לחוק התרופות). ואולם סעיף 15(א) לחוק התרופות מקנה לבית המשפט שיקול דעת בפסיקת פיצויים מוסכמים. בנסיבות ענייננו סבורה אני, כי אין התובע זכאי לפיצויים מוסכמים בסכום כלשהו, וזאת מן הטעמים הבאים.