סמיונוב נ' אבו קוידר ואח'

פסק דין

התובעת הגישה תביעה זו לפי החוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "הפלת"ד") משום שלטענתה נפגעה ביום 7.6.07 מרכב של הנתבע 1 המבוטח אצל נתבעת 2 כאשר היא היתה הולכת רגל והרכב נסע לאחור ופגע בה. הנהג הפוגע ברח ממקום התאונה.

הנתבע 1 טוען כי במועד התאונה הנטענת הוא לא היה כלל במקום התאונה ואף רכבו לא היה שם. הנתבעת 2 טוענת כי גם אם מדובר ברכב של הנתבע 1 מי שנהג בו ולא נהג ברשותו של הנתבע 1 ולא היה לו רשיון תקף לפיכך לא ניתן לתבוע אותה כמבטחת. בשל כך הוגשה התביעה גם נגד נתבעת 3 בהתאם להוראות הדין. הנתבעת 3 טוענת כי אין מקום לחייבה הן בשל כך שברור שרכב הנתבע 1 המבוטח אצל הנתבע 2 פגע בתובעת כאשר הנתבע 1 נוהג בו ואף אם לא ברור מי הנהג הנטל על הנתבעים 1 ו- 2 להוכיח שנהג ברכב מי שאינו מבוטח. מכל מקום, הנתבעת 3 הגישה הודעה לצד ג' נגד הנתבע 1 כאשר לטענתה אם היא תחוייב, על הנתבע 1 לשפותה בגין כל סכום שתחויב בו מכח היותו בעל הרכב ומרשה הנהיגה בו וכן יש לחייבו בכל הוצאות הנתבע 3.

זהות הרכב הפוגע:

באשר לזהות הרכב הפוגע הומצאה על ידי התובעת עדות של עדת ראיה אשר ראתה את התאונה בהתרחשותה ורשמה בו במקום את מס' הרישוי של הרכב הפוגע. אותה עדה (ליאת שילון) העידה כי היא ראתה את הרכב הפוגע נוסע לאחור ומפיל את התובעת וזאת כשהיא נמצאת במרחק של כ- 5 מ' ממקום התאונה. הנהג הפוגע ירד מהרכב ורץ לעבר הנפגעת וניסה להרים אותה, היא אמרה לו שיעזוב את הנפגעת ושהיא מזמינה משטרה ואז הנהג אמר שהוא מסובך גם במשטרה וברח. היא הספיקה לרשום את מס' הרישוי של הרכב הפוגע, כשהיא נמצאת במרחק של כמטר ממנו (עמוד 4 שורה 11). לדבריה, אין סיכוי שהיא טענתה ברישום מס' הרישוי של הרכב (עמוד 5 שורה 11). העדה לא היתה יכולה לזהות את הנהג. לדבריה עברו 5 שנים מהתאונה לכן היא לא יכולה לזהות את הנהג אולי אם היתה נשאלת בסמוך לאחר התאונה היתה יכולה לזהותו (עמוד 4 שורה 19).

העדה ידעה לאמר מה סוג הרכב וצבעו. מדובר לפי עדותה ברכב מסוג טויוטה לבן מס' רישוי 92-952-60. בנוסף העדה העידה כי לפי המבטא מדובר בנהג ערבי (עמוד 5 שורה 9) והוא כבן 20 + (סעיף 5 לתצהיר העדה).

התובעת עצמה אף היא העידה שמדובר ברכב מסוג טויוטה. לדבריה היא זכרה 2 ספרות ראשונות ממספר הרישוי (הזהים למספר שרשמה העדה הנ"ל). לפי עדותה היא זיהתה את הנתבע 1 כמי שרכן מעליה מיד לאחר התאונה. היא זיהתה אותו הן באולם בית המשפט והן קודם לכן כאשר הוצג בפניה צילום רישיון הנהיגה .

הנתבע 1 טען בתצהירו כי ביום התאונה הוא עבד באזור ראשון לציון. הרכב נשאר בבית אבל המפתחות היו אצלו בלבד לכן לא יכל להיות שהרכב היה מעורב בתאונה, ולא יכול להיות שהוא נהג ברכב במועד התאונה בבאר שבע שכן הוא היה בעבודה במרחק רב משם.

בהתחשב בעדויות כאמור ובמיוחד בהתחשב בעדותה של העדה הניטרלית שראתה את התאונה ורשמה בו במקום ממרחק של כמטר בלבד את מספר הרישוי של הרכב וכן זכרה את סוג הרכב ואת צבעו יש לקבוע כי הרכב שהיה מעורב בתאונה הוא רכב טויוטה בצבע לבן מס' רישוי 92-952-60 שהוא הרכב של הנתבע 1 ומבוטח על ידי נתבעת 2.

זהות הנהג הפוגע:

כאמור לעיל העדה הניטרלית, שעל סמך עדותה בעיקר קבעתי את זהות הרכב הפוגע, לא יכלה לזהות את הנהג הפוגע. היא גם לא זיהתה אותו באולם בית המשפט.

התובעת עצמה זיהתה את הנתבע 1 כמי שפגע בה או לפחות כמי שרכן מעליה מיד לאחר התאונה. הזיהוי נעשה הן באולם בית המשפט כאשר התובעת הצביעה על הנתבע 1 והן קודם לכן כאשר הוצגה בפניה תמונת ורישיון הרכב שלו והיא זיהתה אותו כנהג הפוגע.

כאמור, העדה הניטרלית לא יכלה לזהות את הנהג ואולם הפרטים שמסרה מתאימים לזהותו של הנתבע הן באשר לגובהו (עדות שמסרה במשטרה) הן באשר לגילו (עדות שמסרה במשטרה ובתצהיר) והן באשר למבטא הערבי שלו.

מול עדויות אילו קיימת עדותו של הנתבע עצמו שהעיד, כפי שנאמר לעיל, שהוא לא היה כלל באזור התאונה כיוון שהוא עבד ביום התאונה באיזור ראשון לציון. הנתבע המציא את כרטיס העבודה ממנו ניתן ללמוד כי ביום התאונה הוא החתים את הכרטיס בשעות הבוקר, כשנכנס לעבודה, ובשעות אחר הצהרים, כשיצא מהעבודה. הנתבעים 1 ו- 2 טוענים כי כרטיס העבודה מהווה רשומה מוסדית שיש לקבל אותה, ואולם אין לקבל טענה זו.

ראשית, מתוך העדות עולה כי ניתן להכניס נתונים ידניים שיופיע לאחר מכן בכרטיס העבודה כנתונים נכונים.

שנית, לא הוכח כי מולאו התנאים הקבועים בחוק כדי שמסמך יחשב כרשומה מוסדית.

בנוסף לאמור, הנתבעים 1 ו- 2 לא טרחו להזמין לעדות את מי שהיה אמור לפקח על הנתבע 1 במועד העבודה הנטענת כדי להעיד שהנתבע אכן היה במקום העבודה בכל השעות הנקובות בכרטיס העבודה. מתוך העדויות עולה שמדובר בעבודה בשטח- ולא בתוך מבנה -כאשר העבודה היתה סלילת כביש באורך של כ- 8 ק"מ . לפיכך ללא הבאת עדות קונקרטית של אדם שיכול היה להעיד שהנתבע היה איתו במשך כל הזמנים הרלבנטיים לתביעה, לא ניתן לקבוע פוזיטיבית שכך היה. הנתבע גם ניסה לטען שמפתחות הרכב היו רק אצלו ואולם ביום הדיון הגיע הנתבע לאולם בית המשפט כאשר אף אחד ממפתחות הרכב לא היה אצלו.

תוצאת האמור היא כי אף אם לא ניתן לקבוע בבירור שהנתבע 1 היה הנהג ברכב, לא ניתן לקבוע כי נהג ברכב מי שלא הורשה לנהוג על ידו ולא ניתן לשלול את האפשרות שהוא עצמו היה הנהג ברכב. אמנם התיק במשטרה נסגר מחוסר ראיות ואולם מהעדויות עולה כי מדובר בחקירה רשלנית שבמסגרתה עדת ראיה, שיכולה היתה לפי עדותה לזהות את הנהג (אם היתה מתבקשת לעשות כן במועד סמך לתאונה ) כלל לא התבקשה לעשות זאת.

התוצאה המעשית מכל האמור לעיל היא שניתן לקבוע במאזן ההסתברויות שרכב הנתבע 1 המבוטח על ידי הנתבעת 2 הוא הרכב הפוגע ואולם זהותו של הנהג הפוגע אינה ברורה כאשר יתכן שמדובר בנתבע או במישהו שהנתבע אישר את נהיגתו.

השאלה המשפטית היא איפוא: על מי מוטל נטל ההוכחה מקום בו הרכב המבוטח ידוע אך זהות הנהג אינה ידועה? בשלה זו ניתנה לאחרונה תשובתו של בית המשפט העליון אשר קבע בע"א 9096/11 קרנית נ' מוסטפא ג'בארין כי הנטל מוטל על המבטחת להוכיח שנהג ברכב מי שאינו בעל רישיון או אחר שנהג שלא ברשות הנתבע. בנדון דנן, הנתבעים 1 ו- 2 לא הרימו נטל זה לפיכך יש לחייב את הנתבעת 2 בפיצוי התובעת ולא את הנתבעת 3 – קרנית.