סמיון קוסטיק נ' קמינסקי ואח'

פסק דין

ההליך וטענות הצדדים

בפניי תובענה, אשר הוגשה על דרך המרצת פתיחה, למתן פסק דין הצהרתי ולפיו המבקשים הינם בעליו של רכב מסוג טויוטה אווניס מ.ר. 4216164 (להלן: "הרכב") ולמצער, למבקשים זכות משכון ו/ או עיכבון בר מימוש על הרכב. עוד, עותרים המבקשים כי יוצהר כי הינם זכאים להחזר כספים בסך של 10,100, אשר שולמו במסגרת הליכי עיקול על הרכב וכפי שיפורט להלן.

המשיבים הינם בני זוג הנמצאים בהליכי גירושין, ולהם ילד כבן 5. בפסק דין שניתן ביום 21.7.08 מאת בית הדין הרבני במסגרת הליכי הגירושין בין בני הזוג, חויב המשיב 2 (להלן: "המשיב") בתשלום דמי מזונות עבור המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") ועבור בנם הקטין, וזאת החל מחודש יולי 2008.

דא עקא, שהמשיב מתחמק דרך קבע מתשלום המזונות, ומיום מתן פסק הדין על ידי בית הדין הרבני ועד ליום זה לא שילם למשיבה ולו תשלום אחד. הלכך, פתחה המשיבה בהליך הוצאה לפועל כנגד המשיב, אשר מספרו 03-05867-09-1, ובמסגרתו הוטל עיקול על הרכב, ותכליתו לאפשר את גביית דמי המזונות.

לפי כתב התובענה, בחודש דצמבר 2008 קיבלו המבקשים, שהם שותפים עסקיים, את הרכב לרשותם, על דעת שני המשיבים, במטרה שהמבקשים יבצעו ברכב תיקונים ושינויים כפי דרישת ובקשת המשיבים. המבקשים טוענים כי ביצעו ברכב שינויים בשווי של 90,000 ₪ לערך. הואיל והמשיבים לא פרעו חובם למבקשים, החליטו המבקשים לעכב את הרכב ברשותם, עד אשר תשולם מלוא התמורה בעד העבודות שביצעו המבקשים ברכב. לדידם, זכות העיכבון גוברת על זכות העיקול, אשר קיימת למשיבה מכוח תיק ההוצאה לפועל, הלכך לא היו רשאים המעקלים להתנות את השארתו של הרכב ברשותם בתשלום סך של 10,100 ₪.

מנגד, טוענת המשיבה כי תובענה זו אינה אלא ניסיון נוסף, פרי עטו של המשיב, למנוע מהמשיבה לגבות את דמי המזונות, בהם חייב המשיב, באמצעות עיקול הרכב. לשיטתה, הרכב מעולם לא היה ברשותה, ומעולם לא נתנה הסכמתה למסירתו לידי המבקשים לצורך עשיית השיפורים הנטענים.

דיון

השאלה הדרושה הכרעה הינה, האם אכן למבקשים עומדת זכות העיכבון, המתירה את החזקתם ברכב, עד שיפרעו המשיבים את חובם למבקשים, אם לאו.

בפתח הדברים יצוין כי, כפי הנטען בתצהירו של המבקש 2 (להלן: "המבקש"), חייבת גם המשיבה בתשלום החוב בעבור התיקונים אשר נעשו ברכב, שכן, כך לטענתו, הרכב שייך גם למשיבה. מאידך, מציינת המשיבה בתצהירה כי מעולם לא מסרה את הרכב לידי המבקשים, וכי לא הייתה לה כל ידיעה בעניין השיפורים הנטענים. גרסתה זו עולה בקנה אחד עם גרסתו של המבקש עצמו, באשר במסגרת חקירתו הנגדית על ידי המשיבה מאשר המבקש כי המשיבה מעולם לא נתנה את אישורה לתיקון הרכב [ר' עמ' 8, ש' 15-16 לפרוטוקול]. הלכך, נעדרת כל זיקה בין המבקש למשיבה בכל הנוגע לחוב בגין התיקונים שביצע המבקש ברכב. זיקה זו, אם אכן קיימת, הינה בין המבקשים למשיב גרידא.

תכליתה של תובענה זו היא, לאפשר למבקשים להמשיך ולהחזיק ברכב, וזאת על מנת שבסופו של יום יוכלו לקבל את הכספים המגיעים להם בגין ביצוע העבודות ברכב. מן הראוי היה כי המבקשים יעשו כל שלאל ידם, על מנת להוכיח טענותיהם, הן באשר לחוב והן באשר לנסיבות התהוותו. דא עקא, שהמבקשים הסתפקו בעדות יחידה של בעל דין, הוא המבקש 2 (להלן: "המבקש"), ואף לא טרחו, למצער, להגיש תצהיר מטעם המבקש 1. ברי כי לעדות המבקש 1 נודעת חשיבות מהותית בנסיבות המקרה דנן, בהיותו שותפו של המבקש ובנטילתו חלק בתיקונים שנעשו ברכב, לכאורה.

הדעת נותנת כי לו סברו המבקשים כי הצדק באמתחתם, היו עושים כל שלאל ידם על מנת להציג בפני בית המשפט כל ראייה העשויה לסייע בידם. ואולם, גרסת המבקש עליה סומכים המבקשים את תביעתם, הינה בבחינת דיבורים בעלמא, שאינם מעוגנים כדבעי בשום ראייה ממשית.

המבקשים לא טרחו להציג אף לו אסמכתא אחת בדבר התיקונים שעשו, לטענתם ברכב. חזקה על המבקשים, כשותפים בעסק, כי ברשותם יהיו קבלות ו/ או אסמכתאות אחרות אשר יאששו את טענותיהם הן באשר למהות התיקונים שנעשו, לשיטתם, והן באשר לעלות התיקונים הללו, ומן הראוי כי אסמכתאות אלה היו מצורפות לכתב התובענה. הימנעות המבקשים מצירוף מסמכים כאמור, מעידה, מניה וביה, כי מסמכים כאמור אינם מצויים ברשות המבקשים, ולחילופין מקימה הימנעות זו חזקה כי הצגת המסמכים על ידי המבקשים הייתה פועלת נגדם.

מושכלות היסוד של דיני הראיות הינם, כי הימנעות בעל דין מהצגת ראייה פועלת לחובת אותו בעל דין. אמורים הדברים ביתר שאת מקום בו המדובר בראיות אותן יכלו המבקשים בנקל להציג בפני בית המשפט, ואולם המבקשים ביכרו להסתפק בעדות המבקש גרידא.

לעניין זה נאים דברים שנכתבו בעניין בע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1), 736, 760:

"... כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל- דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ון לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי- הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

מהימנות גרסת המבקש

כפי העולה מחקירתו הנגדית של המבקש, בין המשיב למבקש מערכת יחסים החורגת מיחסי חייב ונושה גרידא. כך, מאשר המבקש כי מערכת היחסים שלו עם המשיב הינה די טובה, כלשונו, [ר' עמ' 5, ש' 3-4 לפרוטוקול] והוא מציין כי בינו לבין המשיב קשר אישי שהתפתח עקב קשריהם העסקיים [ר' עמ' 6, ש' 16-17 לפרוטוקול]. כן מציין המבקש, כי משך שנה לערך לומדים הוא והמשיב יחדיו תורה בבית המבקש [ר' עמ' 7, ש' 3-7 לפרוטוקול].

המשיב פנה למבקש עוד בשנת 2007 על מנת שזה יתקין מערכת סטריאו ברכב המשיב וידאג להתקנת שיפורים במערכת מעת לעת. לדידו, עד ליום זה טרם שולם מלוא החוב בעבור עבודתו זו על הרכב ונותר למשיב חוב בסך של 15,000-16,000 ₪ [ר' עמ' 6, ש' 25-26 לפרוטוקול], ולמרות זאת הסכים המבקש לבצע לטובת המשיב בשנת 2008 תיקונים נוספים בשווי של 90,000 ₪. התנהלותו זו של המבקש מעוררת תמיהה, ואולם מנשאל על כך בחקירתו הנגדית נידב הסבר לקוני, וכלשונו: "...לא הייתה בעיה. גם היה מצב שאני הייתי חייב לו כסף והוא לוה והחזרתי לו. לא היה לי חשש שייעלם מחר מחרתיים. הוא היה לומד איתי תורה ולא חשבתי שיגנוב אותי 15 אלף כששילם לו לפני זה סכומים של 20,000 ₪. וגם היום אני לא חושש שלא אקבל ממנו את הכסף".

לעניין זה יצוין כי אם אכן לא מקנן בלב המבקש החשש שמא המשיב לא יחזר את כספו, הרי שמתייתר כל הצורך מימוש זכות העיכבון שעומדת לו, לטענתו, שהרי כל מטרתה הינה להבטיח את תשלום הכספים המגיעים לו מהמשיב.