סמואל נ' מגן

החלטה

לפני בקשה מקדמית מטעם הנתבע לסילוק על הסף של התובענה שבכותרת מחמת חוסר סמכות עניינית. יצויין, כי עקב תקלה טכנית, אודותיה עמדתי באקראי בעת כניסה לתיק לצורך מתן החלטה בבקשה אחרת שהוגשה בימים האחרונים, נותרה החלטה זו בגדר טיוטה שלא נחתמה, ומכאן העיכוב במתן החלטה זו.

כעולה מכתבי הטענות, התובע והנתבע הקימו סוכנות לביטוח. לטענת התובע, מדובר בשותפות בין הצדדים, הגם שלא נכרת הסכם שותפות בכתב. הנתבע טוען כי אין מדובר בשותפות אלא בהקמת עסק משותף. התובע טוען בכתב התביעה, כי פירוק השותפות היה כרוך מבחינתו בנזקים שונים אשר פיצוי בגינם נתבע בגדר הליך זה, שעיקרם: מחצית מעלות השיפוץ, הפסד ימי עבודה ושכר עד למציאת משרד חליפי, ועגמת נפש (סע' 35 לכתב התביעה). כן טוען התובע, כי נגרמו לו נזקים נוספים בגין אי תשלום עמלות להן הוא זכאי, ובעניין זה עתר לקבלת המסמכים הנוגעים לתשלום העמלות (סע' 36 לכתב התביעה).

הנתבע טוען כטענה מקדמית, נשוא הבקשה שלפני, כי הסעדים המפורטים בתובענה, אשר לאורם יש לבחון את סוגיית הסמכות העניינית, אינם מצויים בסמכותו העניינית של בית משפט זה, שכן מדובר בתובענה שעניינה המהותי סעדים הנגזרים מפירוק השותפות הנטענת בין הצדדים, ומשכך ולפי סע' 46-47 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] התשל"ה-1975, בית המשפט המוסמך לדון בתובענה הוא בית המשפט המחוזי.

המבחן לענין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי הינו מבחן הסעד (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561), היינו, סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה נחתכת לפי מבחן הסעד לו עתר התובע בתביעתו. מבחן הסעד הוא מבחן פשוט יחסית, ועל פיו נבחן כתב הטענות שהגיש התובע עם פתיחתו של ההליך. קביעת הסמכות נעשית על-פי האמור בתובענה, מבלי להידרש לטענות הנתבע, ובדרך כלל אף מבלי לשמוע ראיות. לעיתים נקבעת הסמכות העניינית באופן מפורש בחיקוק המסדיר תחום משפט מסויים והקובע את זהות בית המשפט לפניו יתבררו סכסוכים באותו נושא.

מכתב התביעה אכן עולה, כי גרסת התובע הינה, שההתקשרות בינו לבין הנתבע מהווה הסכם שותפות. לאורך כל כתב התביעה שזורים ביטויים כגון: "...פנה הנתבע אל התובע בהצעה להקים עימו שותפות" (סע' 8 לתביעה), "כאמור התובע והנתבע הקימו יחד שותפות..." (סע' 11 לתביעה), "...החלו התובע והנתבע לעבוד יחד במסגרת השותפות" (סע' 15 לתביעה).

סעיף 1 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה – 1975, מגדיר את המונחים שותפות וקשרי שותפות כדלקמן:

"שותפות"- "חבר בני אדם שהתקשרו בקשרי שותפות".

"קשרי שותפות": "הקשרים שבין בני אדם המנהלים ביחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט הקשרים שבין חברי התאגיד שאוגד לפי כל דין אחר".

כלומר, על-פי הגדרה זו בפקודה, יש צורך בקיומם של שלושה תנאים לשם יצירת וקיומם של קשרי שותפות: קשר בין בני אדם; ניהול עסק על-ידם ביחד; הפקת רווחים כמטרה לניהול המשותף של העסק.

סעיף 6 לפקודה קובע כדלקמן: "שותפות החייבת ברישום ולא נרשמה כדין, דינו של כל שותף- קנס ... אולם אי רישומה של שותפות לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לאו." אין חולק כי במקרה דנן לא נרשמה שותפות בין הצדדים, אך כאמור, אי רישומה של שותפות אין בו כדי להשפיע על שאלת עצם התקיימותה.

בע"א 581/89 אדרי נ' רוזנברג פ"ד מו (5) 679, בעמ' 684 קבע בית המשפט מספר סימנים, שעלו מעובדות המקרה שבפניו, ואשר מהם ניתן ללמוד שהתקשרות מסויימת הינה שותפות:

"בראש ובראשונה, בהשקעה הראשונית המוטלת על כל אחד מהם, בהשתתפות בהוצאות וברווחים וכן בעובדה, שהכנסת שותף או עובד לעסק דורשת את הסכמת שניהם".

כאמור, במקרה דנן, וכנטען בכתב התביעה, הצדדים גמרו בדעתם להקים שותפות לשם ניהול סוכנות ביטוח, ולשם כך הם נועצו יחדיו ברו"ח וסיכמו על חלוקת התפקידים ביניהם. הם אף פתחו חשבון בנק משותף ופנו לקבל הלוואה מחשבון פוליסת הביטוח שברשותם בסוכנות הביטוח מגדל. כספים אלו הופקדו בחשבון המשותף. כן הוסכם בין הצדדים, כנטען בתביעה, כי ישתתפו בהוצאות העסק ומשכך, הצדדים שכרו משרד ודאגו לשיפוצו, והעבירו את קווי טלפון שהיו ברשותם למשרד החדש ששכרו ואף על שלט המשרד התנוססו שמות שניהם. וכן ובעיקר, הסכימו הצדדים, כנטען בתביעה, כי יביאו במשותף לקוחות חדשים לעסק שהקימו וכי תהיה ביניהם חלוקת רווחים בגין לקוחות אלו. עוד נטען, כי במסגרת הקמת השותפות נחתמו הסכמים שונים עם צדדי ג', כגון כלל חברה לביטוח ומגדל חברה לביטוח.

משכך, ומבלי לחוות דיעה לגבי סיכויי טענות התובע אשר בכתב התביעה להתקבל בסופו של יום, כתב התביעה דנן אכן מושתת על טיעון עובדתי ומשפטי אפשרי בדבר קיומה וסיומה של שותפות בין הצדדים, והסעדים המבוקשים במסגרתו קשורים בטבורם לקיומה ולפירוקה הנטען של אותה שותפות – סעד של מתן חשבונות על יסוד אותה מערכת שותפות נטענת וכן סעדים כספיים הנוגעים לסיום יחסי השותפות, פירוקה, וההתחשבנות ההכרוכה בכך בין הצדדים.

לפיכך, ובהתאם להוראותיה הנ"ל של פקודת השותפויות וההלכה הפסוקה בעניין, הסמכות לדון בתובענה זו מוקנית לביהמ"ש המחוזי.

יצויין, כי בהקשר למרכיב של מתן החשבונות, צודק ב"כ הנתבע כי ההלכה שנקבעה בעניין זה בע"א 760/76 יעקבזון נ' בוטובסקי פ"ד לא(3) 621 לא שונתה ונקבע כי: "בעניין הסמכות לבד עסקינן ועלינו לקבוע מהו בית-המשפט המוסמך לדון בתביעת חשבונות של שותפות, כאשר התביעה לא הוצמדה, כמקובל, אל תביעת פירוק. כבר לעיל ראינו מהו דין הסמכות, כאשר חשבונות נתבעים אחרי סיום עסקי השותפות. הענין שייך אז, לפי מצוות המחוקק, לבית-המשפט המחוזי".

כידוע, רק לעיתים רחוקות יורה בית המשפט על סילוקה של תובענה על סף מחמת חוסר סמכות עניינית, כאשר ניתן להורות על העברתה לביהמ"ש המוסמך. לפיכך, אני מורה על העברת התובענה לביהמ"ש המוסמך, הוא ביהמ"ש המחוזי בתל אביב.

הוצאות בקשה זו ילקחו בחשבון בסופו של יום, כחלק מהוצאות ההליך.

ניתנה היום, כ' אייר תשע"א, 24 מאי 2011, בהעדר הצדדים.