סמאר מחמוד נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור על פסק הדין שניתן בהעדר והחלטות בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, אשר ניתנו ע"י כב' השופט שלמה בנג'ו בימים 27/04/2011 ו- 19/05/2011, שדוחות את הבקשות לביטול פסק הדין שניתן ביום 01/02/2010 בתיק תת"ע 7254-12-09.

המערער הובא לדין בגין כך שביום 14/09/2009 ברחוב הרצליה 31 בחיפה, נהג ברכב כשמערכת האורות אינה פועלת כהלכה בניגוד לתקנה 96 לתקנות התעבורה.

המערער ביקש להישפט ועל כן זומן לדיון ליום 01/02/2010, אך משלא התייצב הרשיע אותו בית המשפט בהעדרו ודן אותו לעונש קנס של 100 ₪.

המערער ביקש מבית משפט השלום לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר וביום 27/04/2011 ציין בית המשפט לתעבורה כי בתיק קיימים שני אישורים מבית הדואר המעידים על זימונו של המבקש לדין ולכן דחה את הבקשה.

המערער פנה שוב לבית משפט לתעבורה בבקשה נוספת שנדחתה ביום 19/05/2011, תוך שהוא מפנה לזימון המערער כדין על פי אישורי הדואר שהוצגו בפניו. בית משפט לתעבורה ציין בהחלטתו כי העדר ציון הניקוד החל על העבירה בדו"ח, אינה עילה להגנה.

הערעור מופנה כנגד החלטות בימ"ש לתעבורה ופסק הדין.

המערער טוען כי לא חלפו 14 יום הדרושים בין משלוח ההודעה הראשונה לקבלת דבר דואר לבין משלוח ההודעה השנייה, גם מיום הוצאת דבר הדואר מבית המשפט. הוא טען כי כתב האישום הודפס ביום 13/10/2009 ועל דבר הדואר שהוחזר לבית המשפט מוטבעת חותמת של יום 22/10/2009 ולכן ההודעה השנייה שנשלחה למערער הוצאה תוך 7 ימים בניגוד למקובל שנשלחת בחלוף 14 יום. המערער ביקש לבטל את פסק הדין ולתת לו את יומו בבית המשפט. המדובר בעבירה שבעקבותיה נרשמו למערער 4 נקודות על פי שיטת הניקוד הנוהגת ברשות הרישוי והדבר עלול להביא לפסילת רישיונו של המערער מנהלית, חרף זאת, בדו"ח לא צוינו הנקודות. עוד טען המערער כי הוא כופר בעובדות כתב האישום והוא בדק ולא מצא שהייתה תקלה במערכת האורות. אם הייתה מנורה שרופה, הייתה לו באוטו מנורה חלופית ויכול היה להחליף אותה. לכן ביקש לקבל את הערעור, לבטל את החלטות בימ"ש לתעבורה ולהחזיר את הדיון אליו.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור וטען כי ביום 14/09/2009, ניתנה למערער הודעת תשלום קנס בגין כך שמנורה ימנית אחורית ברכב לא תקינה ותגובתו לכך הייתה שהוא "...יכול להחליף אותה עכשיו", תגובה המהווה לכאורה הודאה, חרף זאת, הוא לא שילם את הקנס וביקש להישפט. ב"כ המשיבה ציין כי בדו"ח ברירת המשפט צוין כי קיימות נקודות לעבירה זו.

המערער זומן כדין ולא דרש את הזימון ולכן לא נפל כל פגם בהליך השיפוטי וביקש לדחות את הערעור.

לדעת המשיבה אין בידי המערער היכולת להציג סיבה ממשית ומוצדקת לאי התייצבותו וגם אין בפיו טענה שיש בה כדי לבסס קיומה עילה של חשש ממשי לעיוות דין.

בנסיבות אלה אין מקום להיעתר לערעור.

בית משפט לתעבורה הטיל על המערער את העונש המקורי.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפסק הדין של בית משפט לתעבורה, בהחלטותיו, באישורי המסירה ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

המערער זומן כדין ולא דרש את הזימון, על כן היה רשאי בית משפט לתעבורה לדון אותו בהעדר. המערער לא הציג בפני בית משפט לתעבורה וגם בפניי אחת משתי עילות שמהוות בסיס לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר.

כידוע, על מי שמבקש לבטל פסק דין שניתן בהעדר, להראות קיומה של אחת משתי עילות - סע' 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982, קבע שתי עילות חלופיות: העילה הראשונה – מתן הסבר סביר להיעדרות והשנייה – להצביע על קיומו של חשש ממשי לעיוות דין – ראו לעניין זה רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.12.09), רע"פ 5146/09 שרעב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 28.7.09), רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.04), רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.10.03), רע"פ 5377/03 וגדי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.6.03), רע"פ 8333/09 חביבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.10.09) ורע"פ 511/10 ג'אודאד על אבו מוהנא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.1.10).

המערער לא הציג ולו אחת משתי העילות האלה ועל כן , בצדק, דחה בית המשפט לתעבורה את בקשתו של המערער.

בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להתערב בהחלטות בימ"ש לתעבורה ואני דוחה את הערעור. אעיר כי גם הטענה שבדו"ח לא נרשמו הנקודות המנהליות שרשות הרישוי רשאית לזקוף לחובת המערער, אינה עילה לביטול פסק דין שניתן בהעדר. לעניין זה ראו רע"פ 1528/09 דנה תירוש נ' מדינת ישראל (ניתנה ע"י כב' השופט ס. ג'ובראן ביום 04/05/2009).

טרם סיום אציין כי ערעור זה ממחיש את סמכות בית המשפט לעשות שימוש בחיוב בהוצאות כדי לתת ביטוי לגישה שאין להתיר ניצול הליכי בית משפט לרעה ולהטריח מערכות שונות לדון בעניינו של מי שפונה לבית המשפט ומתרשל בכך שאינו מתייצב לדיון חרף העובדה שזומן כדין.

על כן אני מחליט לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 1,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשים כחוק מהיום.