סלע אברהם נ' זערור שלום 09 במאי 2011

פסק דין

1.ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' פיינברג) בת"א 13060/06 מיום 17.8.09, בו חויב המערער לשלם למשיב סך של 2,555 ₪, וכן הוצאות משפט.

2.המערער הוא קבלן שיפוצים. ביום 21.2.06 נכרת בינו לבין המשיב הסכם להקמת תוספת בניה על גג דירתו של המשיב, בתמורה לסך של 95,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. עוד הוסכם, כי העבודות יתבצעו בין התאריכים 1.3.06 ו-1.5.06, וכי התמורה תשולם בהתאם להתקדמות העבודה (להלן: "ההסכם").

לאחר שהמערער ביצע חלק מהעבודה בביתו של המשיב, וקיבל סך של 43,000 ₪, ביקש האחרון להפסיק את העבודה בטענות שונות, אשר העיקרית שבהן היא פיגור בקצב העבודה המוסכם. בהתאם לכך הופסקה העבודה ביום 8.5.06.

3.ביום 10.10.06 הגיש המערער כנגד המשיב תביעה על סך 80,000 ₪, בטענה כי האחרון הפר את ההסכם בכך שמנע את המשך העבודה בבית. המשיב, מנגד, טען כי המערער הוא שהפר את ההסכם בכך שלא עמד בלוח הזמנים שנקבע. בנוסף הגיש תביעה שכנגד על סך 70,000 ₪, בגין האיחור שנגרם, אשר כתוצאה ממנו הוא נאלץ להמשיך ולהתגורר בדירה שכורה, וכן עבור נזקים שנגרמו במהלך העבודה לדירות שכנות, אובדן ימי עבודה ונזקים לא ממוניים.

4.בפסק דין מפורט ומנומק, התקבלו בחלקן טענות התביעה והתביעה שכנגד, תוך שנקבע כי המערער אמנם הפר את ההסכם בכך שלא ביצע במועד את העבודות עליהן הוסכם , וכאשר הסיבה לאיחור לא הייתה שינוי בתוכניות הקונסטרוקציה על ידי המשיב, כפי שנטען. עוד נקבע, בהסתמך על חוות הדעת ההנדסית שניתנה על ידי המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ובהסכמת הצדדים, כי שוויין של העבודות שבוצעו בפועל על ידי המערער עמד על 52,841 ₪ כולל מע"מ, בעוד שהתמורה ששולמה לו עמדה על 43,200 ₪. בהתייחס לכך קבע בית המשפט כי על המשיב לשלם למערער את ההפרש בסך 9,641 ₪.

בית המשפט הוסיף וקבע, אף זאת בהסתמך על חוות הדעת, כי במהלך העבודה נגרם על ידי המערער נזק לדירות שכניו של המשיב, בסכום של 3,200 ₪ בתוספת מע"מ. בנוסף חויב המשיב לשאת בעלות דמי השכירות בגין התקופה בה לא יכול היה המערער להתגורר בבית, עד להשלמת עבודות הבניה, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש.

בהתייחס לכל האמור חויב המשיב לשלם למערער סך של 2,555 ₪, המהווה ההפרש בין יתרת התמורה החוזית לבין הסכומים בהם חויב המערער לפצות המשיב. בנוסף הושתו על המערער חלק מהוצאות המשפט.

5.לטענת המערער, הקביעה כי הוא הפר ההסכם הייתה שגויה, בשים לב לכך שהמשיב הכניס תיקונים שונים בתוכנית, מה שהצריך הערכות מחדש ותוספת של כעשרים ימי עבודה נוספים, דבר שכנטען אושר אף על ידי המומחה. בנסיבות אלה, כך נטען, גם לא היה מקום לחייבו בהוצאות למציאת קבלן חלופי. עוד הוא מלין כנגד קבלת חוות הדעת של המומחה לעניין שווי העבודה שבוצעה בפועל, שכנטען אינה תואמת הן את היקף העבודה והן את שוויה, וכנגד החלטתו של בית משפט קמא שלא לאפשר חקירת המומחה בבית המשפט בנושא זה. בנוסף טען, כי תוספת בסך 1,000 ₪ עבור השימוש במנוף, שצוינה על ידי המומחה בתשובה לשאלות הבהרה – לא נזכרה בפסק הדין.

המערער הוסיף וטען, כי לא היה מקום לחייבו בנזקים שנגרמו לדירות השכנים שכן האחרונים לא הגישו תביעה בנושא והמשיב לא הביא כל ראיה לכך כי התיקונים בוצעו על ידי מי מטעמו, או כי הוא נשא בעלותם.

עוד לשיטתו, לא היה מקום לחייבו בדמי השכירות של המערער בגין התקופה שמעבר למועד המוסכם לתום ביצוע העבודות, שכן המערער היה יכול להתגורר בדירה בתקופת השיפוצים.

6.עמדת המשיב היא כי דין הערעור להידחות תוך שהוא סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא. הוא מפנה לכך כי המומחה מונה בהסכמת הצדדים וגם אופן ניהול הדיון נקבע על יסוד הסכמתם. עוד טוען המשיב, כי האיחור בביצוע העבודה נגרם בעטיו של המערער, בעיקר בגין העובדה כי עבד בדירה אחרת במקביל, מה גם שבמועד בו הופסקה עבודתו היתה זו רחוקה מאוד מסיומה. באשר לטענה בדבר עבודות נוספות שלא נזכרו בחוות הדעת של המומחה (הקמת קורות בטון) טוען המשיב כי התביעה המקורית לא כללה רכיב זה וממילא לא היה מקום להתייחסות לעבודה זו בחוות הדעת או בפסק הדין.

7.דין הערעור להידחות.

טענותיו של המערער לעניין הסיבה לאיחור בביצוע העבודות נדונו ונדחו על ידי בית המשפט, בהתבסס על חוות הדעת מטעם המומחה שמונה על יסוד הסכמת הצדדים, ולא מצאתי מקום להתערב בהן. אמנם, אין חולק כי המשיב ביקש בשלב מסוים לשנות את תוכניות הקונסטרוקציה, כאשר השינוי גרם לאיחור של כשבועיים בהגשת התוכניות. עם זאת, כפי שנקבע על ידי בית המשפט – על יסוד דבריו של המערער עצמו - בפועל הוא החל בעבודה מבלי שקיבל לידיו את התוכניות, וממילא לא היה באיחור בהגשתן כדי להצדיק את ההשתהות בביצוע העבודה. מה גם, שלא נמצאה כל ראיה לכך שהמערער ביקש להאריך את התקופה החוזית לביצוע העבודות.

באשר להפרש בין שווי העבודה שבוצעה בפועל לבין הסכום שנקבע על ידי בית המשפט - על פי ההסכמה הדיונית בין הצדדים, מונה המומחה בין היתר על מנת להעריך את שווי העבודות שבוצעו על ידי המערער עד להפסקת העבודה, הן לפי המחיר החוזי והן לפי מחיר השוק. ואמנם, בחוות הדעת צוין במפורש כי בגין העבודות שבוצעו בפועל עד להפסקת העבודה זכאי המערער לסך של 52,841 ₪, ואף בתשובה לשאלת הבהרה שהתייחסה במפורש לתוספת הקונסטרוקציה הנטענת חזר המומחה ואישר כי זו הובאה בחוות הדעת (ראו סעיף א לתשובה מיום 27.12.07, וסעיפים א-ב לתשובה מיום 11.5.08).

זאת ועוד, משעה שהמומחה מונה על יסוד הסכמת הצדדים, וכאשר הצדדים הסכימו כי הוא לא ייחקר בבית המשפט על חוות דעתו אלא ישיב לשאלות הבהרה בלבד (ראו הסדר דיוני מיום 10.10.07), לא היה מקום להיעתר לבקשתו של המערער לחקור את המומחה בהתייחס לשווי התוספות. מה גם, שלמעט טענות בעלמא בנושא, לא הובאה על ידיו כל ראייה לכך שהתוספות בפועל עלו על שהוערך על ידי המומחה.

גם דינן של הטענות לעניין יתר רכיבי הפיצוי בהם חויב המערער להידחות:

אשר לנזקים שנגרמו לדירת השכנים – המערער לא הביא אמנם קבלות על ביצוע התיקונים, אולם אין חולק כי התיקונים אמנם בוצעו והצורך בהם נגרם כתוצאה מהעבודות שביצע המערער (ראו עמ' 9 לחוות הדעת). מה גם, שבית משפט קמא מצא את עדותו של המשיב, לפיה ביצע התיקונים בעצמו ועל חשבונו, מהימנה, וקבע את שווים של התיקונים בהתאם להערכת המומחה.

באשר לקביעתו של בית המשפט לעניין דמי השכירות – זאת נעשתה בהעדר ראיות לסתור, ועל יסוד עדותו של המשיב לפיה נאלץ לשהות מחוץ לביתו עוד כחודשיים עד להשלמת הבניה, ואף בה לא מצאתי להתערב. אף שעיקר העבודה נעשתה על גג ביתו של המשיב, כעולה מהתמונות שהוגשו על ידו לבית משפט קמא, היא הצריכה גם שבירת קירות וחלק מהתקרה בבית עצמו, מה שלכאורה לא אפשר את המגורים בבית בזמן השיפוץ.

8.בהתייחס לכל אלה וכאמור נדחה הערעור.