סלמן נ' סלמן

בפני תביעה כספית, אשר עניינה שותפות בין שני אחים, במסגרתה הקימו מעין מרכול בכפר רות.

מר דוד סלמן (להלן – התובע) ומר שמשון סלמן (להלן – הנתבע) הם אחים אשר החליטו, במהלך 2006, לפתוח חנות לממכר מוצרי עופות, בשר, דגים, ירקות ומוצרים נלווים (להלן – העסק) בכפר רות, אשר יהיה בבעלותם המשותפת. את הקמת העסק לא ליוו הצדדים בהסכם בכתב. החל מתחילת אפריל 2006 העסק הופעל באמצעות חב' עוף שילת בע"מ, אשר מניותיה היו רשומות על שם הנתבע (להלן – החברה). הצדדים הפעילו את העסק במשך מספר חודשים, עד שנפרדו דרכיהם ומניות החברה, הועברו על שם רעיית התובע.

לטענת התובע, כאשר העסק קרס, משכו הנתבע ורעייתו את ידיהם מהעסק תוך שהם מותירים את התובע ורעייתו עם חובות והתחייבויות, לאחר שהשקיעו את כל חסכונותיהם בעסק. לטענתו, הנתבע נותר חייב לו כספים רבים, אותם הוא מבקש במסגרת תובענה זו.

על פי גרסת התובע, בעוד שהוא עצמו השקיע כספים רבים בעסק המשותף, לא מילא הנתבע את חלקו ולא קיים התחייבויותיו, למכור קו חלוקה של מוצרי שטראוס שהיה בבעלותו ולהעביר הכספים לעסק המשותף. כמו כן, לא קיים הנתבע התחייבותו להזרים את הכנסות קו החלוקה לעסק המשותף, עד למכירתו.

לטענת התובע, כאשר התברר, שהנתבע אינו מתכוון לעמוד בהתחייבויותיו, מצבו של העסק היה גרוע ביותר וזאת בעיקר בשל טעויות רבות שבוצעו על ידם בעסקה עצמה וחוסר בכספים לניהול העסק.

לטענת התובע, הוסכם כי העסק הוא שותפות שווה בין הצדדים, שיתוף בחובות ושותפות בזכויות. לטענתו, כל סכום שהושקע על ידו הוא חוב של השותפים אליו ועל כן, הנתבע חייב להשיב לו מחצית מהשקעותיו.

על פי טענת התובע, כאשר הבינו הוא ורעייתו, כי אין בכוונת הנתבע לעמוד בהתחייבויותיו, הציעו לו לקבל את חלקו של התובע בעסק, תמורת החזר השקעות התובע בתשלומים על פי יכולתו. הנתבע סירב להצעה והודיע, כי הוא מושך ידיו מהעסק. הנתבע לא חתם על התחייבויות של העסק למעט על הלוואה בסך של 100,000 ₪ וחוזה השכירות. לנתבע היה נוח למשוך ידיו מהעסק ולהשאיר את התובע עם כל החובות. כך, בלית ברירה ועל מנת לנסות ולהציל את העסק, הועברו מניות החברה אשר הפעילה את העסק, על שם רעיית התובע.

בנקודת הזמן שבה התברר, שהנתבע אינו מתכוון לעמוד בהתחייבויותיו וכי בכוונתו להותיר את התובע עם כל החובות, עמדו השקעות והתחייבויות התובע, כך לטענתו, על כ- 1,000,000 ₪. התובע טוען שעל הנתבע להשיב לו מחצית מסכום זה. לטענתו, בפועל, הנתבע לא הזרים כספים לעסק ו"בדרכים עקלקלות" גרם לו להשקיע את כל הונו בעסק.

הנתבע לא הותיר בידי התובע ורעייתו כל ברירה ואמר, כי אם לא יסכימו לקבל את המניות, לא יאפשר את המשך קיום העסק. בניסיון להציל את העסק הסכימה רעיית התובע לקבל את המניות על שמה. לטענת התובע, מעולם לא ויתר כלפי הנתבע על התחייבויותיו כלפיו בכל הנוגע לעסק.

עוד מציין התובע, כי אורך חיי העסק היה קצר מאוד. מייד התברר, כי העסק היה תרמית של בעל המבנה בו נוהל העסק ושל השוכר היוצא. העסק היה בתהליכי סגירה מטעם הרשויות ולא היה לו כל סיכוי. למעשה, העסק פעל כ 4-5 חודשים ובחודשים יולי/אוגוסט 2006 הופסקה כל פעילות עסקית.

בפי הנתבע גרסה שונה בכל הקשור להסכמות הצדדים. עם זאת הנתבע אינו מכחיש, כי בתחילה אכן הוסכם בין הצדדים, כי יהיו שותפים שווים אף בהשקעות וכי ביום מכירת קו החלוקה, יפקיד את חלקו בכספים, אך על אף ניסיונותיו, לא נמצא קונה לקו החלוקה (סעיפים 16 – 15 לתצהירו). כמו כן, הנתבע אינו מכחיש, כי התחייב להעביר את משכורתו מעבודתו בקו החלוקה, אך חודש לאחר ההתחייבות בדק וגילה, כי העמלות אותן הוא עתיד לקבל לא יספיקו לפרנס את משפחתו ועל כן הוסכם, שהנתבע יקבל את משכורתו מקו החלוקה ולא ימשוך משכורות מהעסק והתובע ימשוך סך של 12,000 ₪ מהעסק (סעיפים 29 – 28 לתצהירו).

על פי גרסת הנתבע, בסביבות סוף חודש אפריל או תחילת חודש מאי 2006, פנו אליו התובע ורעייתו וטענו, כי לא ניתן לנהל את העסק עם שותף בשלט רחוק ועל כן יש להחליט האם התובע ורעייתו ייקחו על עצמם את העסק או שיהיו אלה הנתבע ורעייתו. הנתבע, לטענתו, הבין שעליו לוותר על הבעלות בעסק, מאחר ולא עלה בידיו למכור את קו החלוקה ולא יכול היה להיות בעסק במשרה מלאה.

על כן, הנתבע הציע לתובע ולרעייתו לרכוש את חלקו בעסק. לטענתו, התובע ורעייתו שמחו על ההצעה ובין הצדדים הוסכם כדלהלן: העסק, באמצעות התובע, ישיב לנתבע את יתרת כספי הלוואה שהנתבע נטל באמצעות חברת משפחה, גב' נטלי יעקב, תוך שלושה חודשים. את יתרת כספי ההלוואה אשר נטלה רעיית הנתבע בבנק הפועלים, ישיב התובע "גב אל גב" בכל חודש, במועד הקבוע לתשלום החודשי לבנק. עוד סוכם, כי הנתבע יחתום כערב אישי לטובת כל הספקים עד שהעסק יועבר על שם התובע. הנתבע מציין, כי באותה תקופה "העסק פרח והחלה עליה משמעותית בהיקף המכירות והרווחים עלו" (סעיפים 35-33 לתצהירו).

דיון

גרסת התובע ביחס להסכמות בינו לבין הנתבע ביחס לסיום השותפות, נתמכה בעדותו שלו בלבד. כידוע, התובע הוא הנושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת התובענה ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי היסודות העובדתיים של טענות ההגנה (י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי, תש"ע, עמ' 1723). עוד ידוע, שעדות יחידה של אדם המעוניין בתוצאות המשפט זקוקה לסיוע על מנת, שבית המשפט יוכל להכריע על פיה (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). לחלופין, על בית המשפט לפרט בהחלטתו, מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.

על פי גרסת התובע, בין הצדדים הוסכם, עוד בעת הקמת העסק, על שותפות מלאה, הכוללת גם שותפות בהוצאות ובחובות. הנתבע אינו מכחיש גרסה זו.

עוד טוען התובע, כי הנתבע לא קיים התחייבויותיו, לא השקיע כספים כמתחייב בעסק ולאחר מכן, לא איפשר להמשיך ולקיים את השותפות, תוך שהוא דוחק את התובע ורעייתו למצב בו נאלצו לבחור, האם לקחת על עצמם את העסק או לתת לכל השקעותיהם לרדת לטמיון.

לעומתם טוען הנתבע, כי היו אלה התובע ורעייתו אשר ביקשו ממנו לסיים את השותפות ולהודיע, האם הוא מעוניין לקחת על עצמו את העסק או להעבירו לבעלותם המלאה, ושמחו כאשר החליט להעביר את העסק על שמם.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שבתיק ולאחר ששמעתי את החקירות הנגדיות ושקלתי את טענות הצדדים שוכנעתי, כי גרסת הנתבע היא העדיפה, מהטעם שדווקא היא שמקבלת תמיכה מעדויות חיצוניות.