סלמה אורי נ' כהן סאידוב ואח'

החלטה

בפניי בקשה להטלת עיקול זמני על נכסיהם של הנתבעים וכן על נכסיה של חברה שאינה נתבעת, היא המשיבה 3.

הבקשה הובאה לראשונה בפני כב' הרשם ש' ברוך, שלא מצא לנכון ליתן סעד במעמד צד אחד. בעקבות כך הוגשה תגובת הנתבעים והחברה, ולאחר מכן הוגשה תשובת התובע.

לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להעתר לבקשה, מן הטעמים שיפורטו להלן.

בבסיס התביעה עומדת טענתו של התובע כי קיימת שותפות בינו לבין הנתבעים, אותה הוא מבקש לפרק. במסגרת הבקשה לעיקול זמני הוא מבקש לעקל את רכושם של הנתבעים.

דא עקא, אין זו תביעתו הראשונה של התובע נגד הנתבעים. קדמה לכך תביעה לפירוק שותפות בלתי רשומה שהגיש נגד הנתבעים הנוכחיים וכן נגד חברת י.מ. כהן ונכסים בע"מ (היא המשיבה 3). בפסק דין שניתן ביום 12.7.2009, בבית המשפט המחוזי מרכז בגדרו של ה"פ 08- 04- 3544, נקבע כי "מערכת הדינים החלה על הצדדים היא זו של דיני החברות" (ס' 12 לפסק הדין). עוד נקבע, בס' 13 של פסק הדין, כי "בחירתם של הצדדים להפעיל את עסקם במסגרת חברה שהתאגדה מכוח דיני החברות, שוללת מבחינה משפטית את יחסי השותפות ביניהם." לבסוף ציין בית המשפט, בס' 15 לפסק הדין, כי "יש לפנות בהליך המתאים לבית המשפט הדן בפירוק חברות". קביעות אלה עומדות לכאורה בניגוד לתביעה הנוכחית, שאף היא תביעה לפירוק שיתוף, ממש כמו התביעה הקודמת, ונגד אותם נתבעים ממש.

התובע טוען כי התביעה הנוכחית אינה מתייחסת לשותפות שנדונה בתביעה הראשונה, שעניינה כביכול אך ורק במערכת היחסים בינו לבין הנתבעים הנוגעת לפעילותה של החברה המשותפת, אלא מדובר זו הפעם על כלל מערכת היחסים בינו לבין הנתבעים. אינני מקבל טענה זו. הכלל הוא ששומה על בעל דין לרכז את כל תביעותיו בהליך אחד, ולא להגישן לשיעורין. ראה למשל את שנקבע בע"א 8/83 דן גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים (1985) - פורסם בנבו:

"מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה-בית-דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה-בית-דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה. ... "...נמצאנו למדים: 'עילת התביעה' לענין חובתו וכוחו של בית-המשפט לפסוק בתובענה אינה כ'עילת התביעה' לענין מעשה-בית-דין. לעניין הראשון המבחן הקובע הוא, אם העובדה נטענה כראוי בכתב התביעה ועלתה על שולחן הדיונים, ולענין השני, אם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענויו הנוגעות למעשה הנזיקין בתובענה אחת. לעניין הראשון פירושו של הדיבור צר יותר, כי בית-המשפט אינו יכול לדון בעובדה שלא הובאה לפניו: לענין השני המבחן רחב יותר, כי כאן קובע השיקול שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה". ומן הכלל לענייננו: אשר לסעד: העובדה, שבתביעה שנדונה בבוררות נתבקש סעד אופראטיבי במהותו, בעוד שבתביעה בדרגה הראשונה נתבקש סעד דקלראטיבי, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין התהוותו של "השתק עילה". אשר לזהות העילה: אכן, כתבי הטענות בפני הבורר ובפני הדרגה הראשונה בענייננו אינם זהים, אולם, מבחינה מהותית, מתייחסים שני ההליכים לאותה מסכת עובדתית, לאותן פעולות של ועד האגודה, אשר לטענת המערערים היו בלתי חוקיות. יתרה מזו: משהגישו המערערים תביעתם בפני הבורר, הם יכלו, וגם היו חייבים, לרכז בתביעתם זו את כל מסכת העובדות והטענות."

צריך היה התובע לרכז את טענותיו בנושא פירוק השיתוף בגדרה של התביעה הראשונה, דבר שלשיטתו שלו, לא עשה. לפיכך, קיים לכאורה מעשה בית דין המשתיק את התביעה הנוכחית.

בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי הבקשה עומדת בדרישה של הבאת ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, כנדרש לפי תקנה 362(א).

אשר על כן, הבקשה לצווי עיקול זמניים נדחית. ממילא אין צורך לדון בשאר טענותיהם של המשיבים.

המבקש ישלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו כסלו תש"ע, 02 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, רשם

ביהמ"ש המחוזי ת"א התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: