סלימאן סאמר בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סג"נ א' הלמן וכב' השופטים י' שיטרית וס' דבור) בע"פ 39688-01-18 ובעפ"ג 38923-02-18 מיום 17.9.2018 בגדרו נדחה ערעור המבקשים על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ג' אזולאי) בת"פ 22481-07-09 מהימים 19.3.2017 ו-7.1.2018, בהתאמה, והתקבל חלקית ערעור המשיבה על גזר הדין.

רקע והליכים קודמים

1. ביום 23.3.2009 הוגש נגד המבקשים לבית משפט השלום בנצרת כתב אישום המחזיק שני אישומים המייחס להם עבירות של ניכוי מס תשומות בלי שיש להם לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו 1975 (להלן: החוק), עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק (36 עבירות) ולפי סעיף 119 לחוק (ביחס למבקש 2 בלבד (להלן: המבקש)); וכן כי סירבו או נמנעו למסור פנקס אותו חייבים למסרו, לאחר שנדרשו לעשות כן, עבירה לפי סעיף 117(א)(1) לחוק. בתקופה הרלוונטית, הייתה המבקשת 1 (להלן: החברה) חברה הרשומה כ"עסק מורשה" והמבקש היה בעל מניות ומנהל פעיל בחברה. בין השנים 2007-2004 הגישו המבקשים 36 דוחות תקופתיים במסגרתם ניכו תשומות ללא תיעוד כדין בסכום של 4,031,856 ש"ח. כמו כן, במהלך חקירות החברה, נדרש המבקש להמציא את פנקסי החשבונות של החברה ולא עשה כן.

2. לאחר ניהול הליך הוכחות בבית משפט השלום, הורשעו המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין עמד בית המשפט על כך שחרף פניות חוזרות ונשנות מטעם החוקר במחלקת החקירות של אגף המכס והמע"מ, המבקש לא התייצב לחקירה ברשויות המע"מ ולא העביר אליו כל חומר חשבונאי הנוגע לפעילות המבקשים בתקופה הרלוונטית. בית המשפט דחה את עדות המבקש, במהלכה טען כי אי העברת החומר החשבונאי נבעה משריפה במשרדי החברה בבית רימון וקבע כי מהראיות עולה כי הנהלת החשבונות של החברה נעשתה במשרד בנצרת ושם נמצא החומר החשבונאי. בית המשפט קבע כי עדות המבקש הייתה רצופה סתירות ושקרים ועמדה בסתירה לראיות אחרות.

           בית המשפט דחה את טענות המבקשים למחדלי חקירה ולאכיפה סלקטיבית וקבע כי גם בהנחה שהתשתית הראייתית שהונחה היו בה ליקויים, אלה אינם יורדים לשורש ההרשעה; טענת האכיפה הבררנית נדחתה, בין היתר, משזו לא בוססה על תשתית עובדתית רלוונטית; כך גם נדחתה עתירה המבקשים להגנה מן הצדק תוך ציון כי הטענה לפיה המבקש לא הוזהר כדין, עובדתית, אין לה על מה לסמוך.

3. בתסקיר ובתסקיר משלים מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש צוין כי הסיכון להישנות עבירות כלכליות הוא נמוך ולמבקש נזקקות טיפולית. משכך, הומלץ לא למצות את הדין עמו, אלא להטיל עליו ענישה הרתעתית לתקופה קצרה לצד ענישה מותנית וקנס.

4. בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת מעשי המבקשים ועל הקלות הרבה שבה ניתן לבצע עבירות כגון דא. משכך, קיים אינטרס ציבורי למיגור העבירות בדרך של ענישה מכבידה. בחינת מדיניות הענישה העלתה כי במקרים דומים הוטלו עונשי מאסר בפועל ממושכים לצד קנסות כבדים. לחומרא שקל בית המשפט את טיב העבירות; שיטתיות ביצוען; התקופה הממושכת בה נעברו; עברו הפלילי של המבקש; והעובדה שהמבקש טרם הסיר את המחדל. לקולא נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות הלא פשוטות ונזקקותו הטיפולית, והכרת המבקש במעורבותו בעבירות ולקיחת האחריות מצידו.

           לבסוף, גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר בפועל; מאסר על תנאי של 12 חודשים לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע; וקנס בסך 50,000 ש"ח או 8 חודשי מאסר תחתיו. על החברה הוטל קנס בסך 5,000 ש"ח עקב היותה בלתי פעילה.