סלאמה ואח' נ' שנאן ואח'

החלטה

לפניי בקשה למתן צו עיקול זמני על נכסי מקרקעין, הרשומים על שם המשיבים מס' 7 ו-8 (מחמד ובשאר שנאן). הבקשה נדונה במעמד הצדדים, והמבקשים נחקרו על תצהיריהם. בהמשך, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

1. עסקינן בתביעה כספית על סך 1.4 מיליון ₪, אותה הגישו המבקשים נגד עזבון המנוח אסעיד מחמד שנאן ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נפטר ביום 30.4.10. על פי הנטען בכתב התביעה, המבקשים הלוו למנוח, לבקשתו, סכומים שונים, לצורך השקעה בעסקי ברזל, וחלוקת הרווחים בין המנוח לבינם. להבטחת כספם נמסרו בידיהם, בין היתר, שיקים מחשבונו של אדם בשם אנואר ח'טיב, חתומים בחתימת ערבות של המנוח בצדם האחורי. המבקשים טוענים, כי לא חששו לכספם, מאחר והמנוח היה ידוע כאדם בעל נכסים וכאדם אמין מאוד, והם היו בטוחים שההלוואה תוחזר להם, על פי התחייבותו. לאחר שנפטר המנוח, ובחלוף ימי האבל, פנו המבקשים למשפחת המנוח, וביקשו את כספם. בתחילה הודה בנו של המנוח, הנתבע מס' 7, אשר היה מעורב בקבלת הכספים, בקיומו של חוב, אך בהמשך – התנער והתחמק. המבקשים הפקידו בחשבון הבנק שיקים שנתן להם המנוח מחשבונו, אך אלו הוחזרו תוך ציון "המושך נפטר". שיקים אלו, מחשבון המנוח, אינם נכללים בתביעה הנוכחית, אלא הוגשה בעטיים תביעה נפרדת, בלשכת ההוצאה לפועל. המבקשים הפקידו בבנק את השיקים המשוכים מחשבונו של אנואר ח'טיב, אך אלו חוללו בשל הגבלת החשבון. בדיעבד התברר כי אנואר ח'טיב עזב את הארץ. מכאן תביעה זו.

פרשת התביעה מתוארת באופן מפורט הרבה יותר, אך לצורך דיון בבקשה שלפניי, אני סבורה כי די בתמצית הדברים לתיאור התביעה ועילתה.

2. המבקשים עתרו לרישום עיקול על נכסי מקרקעין שונים, אשר לאחר פטירת המנוח נרשמו על שם המשיבים מס' 7 ו-8. הדבר נעשה, לטענתם, למרות שהגישו התנגדות לצו הירושה, ואף בקשה למינוי מנהל עזבון (שטרם נדונה, למרות שחלף זמן רב מאז שהוגשה). חלוקת העזבון מעידה, לטענת המבקשים, על חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין.

3. חקירה נגדית ארוכה שהתקיימה ביחס לשני המבקשים העלתה התייחסות מפורטת יותר למערכת היחסים שהתקיימה בין המבקשים לבין המנוח, לבין הנתבע מס' 7 ולבין אנואר ח'טיב. כפי שעלה מהחקירה, ההלוואות השונות ניתנו, לשיטת המבקשים, לצורך השקעה בעסקי ברזל ברווח גבוה במיוחד. על פי המוסכם, היו המבקשים אמורים לקבל תשואה של 6.5% לחודש על כספם, ובתום תקופה של שנתיים – לקבל את הקרן בחזרה. במשך תקופה של כשנה אכן התקבלו בידי המבקשים הרווחים המובטחים, בסכומים של מאות אלפי שקלים (על אחת ההלוואות התקבלו כ-730,000 ₪, ועל השנייה כ-150,000 ₪). תנאי העסקה לא הועלו על הכתב, אך הובטחו באמצעות שיקים. נמסרו לידי המבקשים, לטענתם, שיקים דחויים של הנתבע מס' 7, בנו של המנוח, בגין ההחזרים החודשיים הצפויים, והקרנות הובטחו בשיקים, כאמור לעיל.

המבקשים השיבו לשאלות ב"כ המשיבים, כי השקיעו את כל חסכונותיהם בעסקה זו, אשר הם ראו בה הלוואה בריבית, ולא השקעה בעסק.

4. בשלב זה ראוי לציין, כי בינתיים הוגשו גם כתבי הגנה לתיק. הנתבעים מכחישים את העסקה המתוארת בכתב התביעה, וטוענים כי המנוח לא היה מעורב בעסקה מעין זו. הגירסה המתוארת בהרחבה על ידי הנתבע מס' 7 בכתב הגנתו – שונה לחלוטין מזו שתוארה על ידי המבקשים.

לטענתו של הנתבע מס' 7 (שיכונה להלן: "מחמד שנאן"), תחילתה של הפרשה בפגישה בינו לבין כאמל סלאמה, אביו של המבקש מס' 1, שהינו שיח' מכובד ובעל משרד ותיק לייעוץ מס. הלה הציע למחמד שנאן לעבוד עמו בהעברת כספים אל אנואר ח'טיב וממנו, לאחר שהסביר לו כי אנואר ח'טיב הלה מנהל מעין בנק השקעות פרטי, בתשואה גבוהה. כך החלו לעבוד יחד בשנת 2008, כאשר מחמד שנאן מקבל חלק מרווחיו של כאמל סלאמה. בשלב מסוים החליט כאמל סלאמה להשקיע סכום גדול במיוחד, של מיליון ₪, וסיכם עם אנואר ח'טיב שיעור ריבית של 6.5% לחודש עבור השקעה זו. מחמד שנאן נתבקש להעביר את הכספים לאנואר ח'טיב, אך על מנת להבטיח את פרק הזמן שבו נמצא הכסף בידיו, התבקש לתת שיק בטחון שלו, בסכום של מיליון ₪. לאחר שמסר את הכסף, קיבל מאנואר ח'טיב שיק בטחון משלו, הביאו לכאמל סלאמה, וביקש את השיק שלו בחזרה. לטענת מחמד שנאן, כאמל סלאמה מסר לו, כי השיק שמור בכספת, ובהמשך מסר לו, שהשיק הושמד.

לטענת מחמד שנאן, בהמשך הייתה כוונה להשקיע שוב, ובאופן דומה נתבקש לתת שיק בטחון. מאחר ולא היו לו שיקים, ביקש מאביו שני שיקים על סך 200,000 ₪, מבלי לספר לו באמת עבור מה השיקים.

לטענת מחמד שנאן, בדצמבר 2009 נגמרו כל העסקים בינו לבין כאמל סלאמה, לאחר שהאחרון קיבל לידיו את כל הכספים שהשקיע, ואת כל הרווחים. על פי טענת מחמד שנאן, כאמל סלאמה היה, למעשה, הרוח החיה בעסקאות השונות, אך הרחיק את עצמו מהתביעה, משיקוליו.

5. כידוע, תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעות כמה דרישות, שרק בהתקיימן יינתן צו עיקול זמני:

א.הדרישה הקבועה בתקנה 362(א), וחלה על כלל הסעדים הזמניים, לכך שביהמ"ש ישתכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה.

ב.הדרישה הקבועה בתקנה 374(ב), ונוגעת ספציפית לסעד העיקול הזמני, להתקיימות חשש סביר לכך שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצועו של פסק הדין.

ג.הדרישה הקבועה בתקנה 362(ב)(1), לכך ש"מאזן הנוחות" יצדיק מתן הסעד הזמני, דהיינו - הנזק שייגרם אם לא יינתן הסעד הזמני יעלה על הנזק שייגרם במתן הסעד הזמני.

ד.הדרישה הקבועה בתקנה 362(ב)(2) - דרישת תום הלב בבקשת הסעד הזמני, והיות הסעד המבוקש צודק וראוי בנסיבות העניין.

סבורני, כי שקלול הנתונים שלפניי, ביחס לרשימת הדרישות המפורטת לעיל, מביא למסקנה כי יש להיעתר לבקשה, ולהורות על העיקול המבוקש.

6. אשר לעילת התובענה: מבלי להיכנס לעובי הקורה בשלב זה (שהינו שלב מקדמי, לפני שמיעת עדויות הצדדים, ואין בו אלא בחינה לכאורית של העילה), סבורני כי דין במסמכים שצורפו לכתב התביעה כדי להוות ראיות מהימנות לכאורה לעילת התובענה.

התביעה נסמכת על חתימות ערבות, שלכאורה נחתמו על ידי המנוח, להבטחת סכום התביעה. על פי הנטען, החייב העיקרי עזב את הארץ, ועל כן הוגשה התביעה ישירות כנגד הערב.

לא מצאתי, כטענת המשיבים, כי גירסת המבקשים נסתרה בחקירתם. אמנם, בכתב התביעה ובבקשה למתן צו עיקול לא פורטו פרטי העיסקאות, באשר לריבית המוסכמת ולתשלומים שהתקבלו על חשבונה, אך אין בכך כדי לרוקן את הגירסה מתוכנה, כנטען.