סלאמה(אחר/נוסף) נ' ברכאת

פסק דין

זוהי תביעה לקבלת שכר טרחה עבור שירותים משפטיים שנתן התובע לנתבע. התובע ייצג את הנתבע בהליך פשיטת רגל עד לקבלת הפטר (להלן: "הליך הפש"ר"). לטענתו, לא שילם לו הנתבע את שכר הטרחה לו הוא זכאי עבור הייצוג.

אין חולק, כי כאשר קיבל התובע את ייצוג הנתבע בהליך הפש"ר, לא נערך בין הצדדים הסכם שכר טרחה. אציין כבר כאן, כי המחדל שבאי עריכת הסכם שכר טרחה מראש רובץ לפתחו של התובע, שכן לא אחת נפסק, כי האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה מוטלת, בראש ובראשונה, על שכמו של עורך הדין (ראה: ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק, פ"ד נח(5) 20, בפסקה 14 לפסק הדין (להלן: "ענין יכין חקל")).

בתביעתו תובע בתובע סכום של 72,000 ₪, אך לא מצאתי בכתב בתביעה ואף לא בראיות התובע הסבר לסכום זה.

בסעיף 7 לתצהירו מסר התובע כדלקמן:

"הריני להצהיר כי לאחר שסיימתי את הטיפול בעניינו של הנתבע ולאחר שהנתבע קיבל את מבוקשו ממני ... זימנתי את הנתבע למשרדי במהלך שנת 2007 לשם התחשבנות והודעתי לו כי שכר הטרחה הראוי בתיקים שלו, וביחס להיקף העבודות, הינו מעל לסכום של 100,000 ₪ ואילו לאור השכנות וההיכרות עימו מסתפק אני בתשלום סך של 50,000 ₪ (ההדגשה במקור)".

מפאת חשיבותם של הדברים צוטט הסעיף כלשונו, שכן בתצהירו לא טען התובע, כי הנתבע הסכים לשלם לו את הסכום שדרש. טענה זו הועלתה על ידי התובע לראשונה בחקירתו הנגדית, וכאשר נשאל מדוע לא מסר זאת בתצהירו לא סיפק כל הסבר סביר או הגיוני:

"ש.הנתבע הסכים לשלם לך 50,000 ₪?

ת.כן, בניכוי מה ששולם.

ש.אז אני אומר לך שזה הסכם.

ת.אני יודע שזה הסכם.

ש.למה לא ציינת את זה בתצהיר? למה אמרת שאין הסכם?

ת.הכוונה הייתה שבעת קבלת התיק לטיפול לא היה הסכם שכ"ט, לא בעל פה ולא בכתב. כשהתחלתי והתחננתי שישלם את שכר הטרחה לקראת סיום הטיפול בתיק, שנמשך שנים, אז סוכם על מה שאמרתי" (עמ' 9 שו' 24-31).

לאור האמור לעיל, גרסתו המאוחרת של התובע, כי הנתבע הסכים לשלם לו 50,000 ₪, אינה מהימנה עלי ואני דוחה אותה.

אף הנתבע העלה טענה ביחס לדברים שלגרסתו אמר לו התובע לגבי שכר הטרחה בתום הטיפול בהליך הפש"ר. טענתו היא, כי בתום הטיפול בהליך הפש"ר הגיע למשרדו של התובע ונפגש עימו בנוכחות עו"ד פרח ממשרדו של התובע. לדבריו, שאל את התובע "אם מגיע לו עוד משהו והוא אמר שלא, תהיה לי בריא" (עמ' 21 שו' 11). הנתבע לא הזכיר את הדברים בתצהירו, חרף חשיבותם, ומסר אותם לראשונה בחקירתו הנגדית. לא מצאתי הסבר הגיוני וסביר לכבישתה של טענה זו, ולכן אין היא מהימנה עלי ואני דוחה אותה. אוסיף, כי הנתבע לא זימן לעדות בנושא זה את עו"ד פרח, דבר הפועל לחובתו ויוצר הנחה, כי עו"ד פרח לא היה תומך בגרסתו בנושא זה.

במצב דברים זה, בו לא נערך הסכם שכר טרחה מראש, ואף לא היתה הסכמה בין הצדדים בתום מתן השירות המשפטי לגבי גובה שכר הטרחה, זכאי התובע לשכר ראוי בגין השירותים שהעניק לנתבע.

הנתבע טוען בסיכומיו, כי מרבית תביעתו של התובע התיישנה. טענה זו הועלתה מפי הנתבע לראשונה בסיכומיו, ועל כן אין מקום להידרש לה, שכן בהתאם לסעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".

נטל ההוכחה בשאלת גובה השכר הראוי מוטל על התובע, בהיותו המוציא מחברו. אי עריכת הסכם שכר טרחה נזקף לחובתו של עורך הדין (ראה: ענין יכין חקל בפסקה 14 לפסק הדין). עוד נפסק באותו ענין, באשר לאופן קביעת השכר הראוי:

"כיצד אומדים את השכר הראוי? קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק: דרך קביעתו של השכר הראוי, ושיעורו, אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד, פ"ד מג(1) 160, 165; פרשת ביניש-עדיאל הנ"ל). בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך הדין לטיפול בעניינו של הלקוח, את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות, את שוויו של העניין נשוא השירות, ואת המוניטין של עורך-הדין (ראו ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס, עורכי דין, פ"ד מו(4) 586, 593). כמו-כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון – במידה וקיימת שיטה כזו (על הדרכים המקובלות לקביעת שכר טרחתו של עורך-דין, ראו למשל ע"א 2871/00 מועין דאוד ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (טרם פורסם))".

מתצהיר התובע ומעדותו עולה, כי במסגרת טיפולו בהליך הפש"ר ביצע את הפעולות הבאות (בעצמו או על ידי עורך דין שעבד במשרדו): הגיש שתי בקשות לפשיטת רגל בשנים 2001 ו-2004; השתתף בישיבה אחת או שתיים אצל כונס הנכסים הרשמי; הופיע בשישה דיונים שהתקיימו בבית המשפט; ולאחר קבלת ההפטר טיפל בסגירתם של תיקי ההוצאה לפועל של הנתבע (ראה עדותו בעמ' 6 שו' 28 – עמ' 7 שו' 26, בעמ' 10 שו' 13-18 ובעמ' 11 שו' 13-19). אציין כי התובע לא הביא כל ראיות ביחס לזמן שהקדיש לטיפול בענייני הנתבע, ואף לא ביחס לנהוג ולמקובל בקביעת שכר הטרחה של עורך דין המטפל בענייני פשיטת רגל.