סלאם אברהם(עציר) נ' משרד הפנים

החלטה

לפני בקשה לפסיקת הוצאות משפט לטובת העותר, לאחר שהמשיב הסכים, בעקבות העתירה, לבטל צו גרוש שהוצא לעותר, לשחררו ממשמורת ולהשיב לו אשרת שהיה זמנית.

העובדות:

1.העותר הוא אזרח אריתריאה שנמלט מארצו, הגיע לישראל בחודש יולי 2009, זכה להגנה מעצם השתייכותו ל"קבוצת משבר" והוא שוהה בישראל באשרה כדין.

ביום 21.9.2012 ניסה העותר לטוס לירדן תוך שימוש במסמכים מזויפים הוא נתפס והודה כי ביקש להגיע לסודן ולהתחיל שם בחיים חדשים. יוער כבר עתה כי לא הוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום פלילי בעקבות כך.

נוכח מעשיו אלה הועבר העותר למשמורת והוצא נגדו צו גירוש מהארץ ביום 2.10.2012, אם כי, הלכה למעשה, אין אפשרות מעשית לגרשו.

2.מן העתירה עולה כי העותר הובא לפני בית הדין במתקן גבעון ביום 15.10.12 אשר אישר את המשך החזקתו במשמורת. ביום 17.12.12 נערכה לו ביקורת שיפוטית נוספת במתקן סהרונים, וביום 20.2.13 הובא שוב בפני בית הדין. ביום 11.3.2013 נשלחה בקשה דחופה לבית הדין לשחרור העותר ממשמורת, אך בית הדין דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 14.4.2013.

בעקבות החלטה זו פנה העותר, ביום 6.5.2013 בערעור מנהלי נגד ההחלטה, כרוך בעתירה מנהלית כנגד החלטת המשיב לבטל ולא לחדש את אשרת השהייה של העותר.

לאחר הגשת העתירה, הודיע המשיב, ביום 26.5.2013, כי לפנים משורת הדין מסכים הוא לביטול צו הגירוש שהוצא נגד העותר. המשיב הורה כי צו ההרחקה יושב על כנו, העותר ישוחרר ממשמורת ויינתן לו רישיון ישיבה זמני מסוג 2(א)5.

3.בעקבות הודעה זו הגיש העותר בקשה לפסיקת הוצאות לטובתו, בטענה כי אלמלא היה פונה בעתירה כאמור, לא היה המשיב מסכים לשחרורו.

4.בנימוקי הבקשה לפסיקת הוצאות, מציין בא כוח העותר שהה במשמרות במשך 8 חודשים, מעצר שהיה לטענתו לא ראוי ולא מדתי וכי רק בעקבות העתירה, יומיים לפני מועד הדיון בה, נעתר המשיב לשחרורו ולבטל את צו ההרחקה נגדו.

5.באת כוח המשיב מתנגדת לפסיקת הוצאות, מציינת האיחור בהגשת העתירה, ואת חוסר ניקיון כפיו של העותר.

דיון והכרעה:

אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

6.העותר שוהה חוקית בישראל, בחסד ולא בזכות. שהייתו מותנית בהיעדר מסוכנות מצדו לכלל הציבור בישראל, עובדה שהוטלה בספק נוכח השימוש שעשה במסמכים מזויפים. משנתפס במעשיו אלה אין ולא נטען כי נפל פגם בהחלטת המשיב להשימו במשמורת עד לבירור עניינו.

מאז הושם במשמורת באוקטובר 2012, נדון עניינו בפני בית הדין בשלוש הזדמנויות שונות, ואולם בקשה לשחרורו ממשמורת הוגשה רק במרץ 2013 והעתירה נגד החלטת המשיב לגרשו הוגשה ביום 6.5.2013. מכאן כי שהייתו במשמורת משך שמונה חודשים לא יכולה "להיזקף" לחובת המשיב כולה, באשר העותר עצמו השתהה ארוכות בהגשת העתירה בנוגע לגירושו.

זמן קצר לאחר הגשת העתירה, ביום 26.5.2013, הודיע המשיב, מיוזמתו, על הסכמתו לשחרור העותר וביטול צווי הגירוש וההרחקה נגדו.

זכות זו של המשיב, לשנות החלטתו, שמורה לו כפי שהיא שמורה לכל רשות מנהלית אחרת, והיא נעשתה, ככל הנראה, על רקע ההלכה שנקבעה בנוגע לשאלות השמה במשמרות וגירוש, בנסיבות דומות לנסיבות מעצרו של העותר, כפי שתיאר בא כוח העותר בעתירתו.

אשר על כן, בנסיבות העניין, איני מוצאת כי התקיימות התנאים המצדיקים פסיקת הוצאות לטובת העותר.

הבקשה נדחית.