סלאימה(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' פיינברג), במ"ת 47044-10-11, בה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.כתב האישום שהוגש נגד העורר ואדם נוסף (להלן: "השותף") מייחס להם עבירות של נסיון גניבת רכב והחזקת מכשירי פריצה, לפי סעיפים 25, 413ב(א), ו- 413ז לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט קמא בקשה למעצרם של המשיב ושותפו עד תום ההליכים נגדם.

בהחלטה מיום 1.11.11 מצא בית משפט קמא כי קיים "רצף של ראיות לכאורה הקושרות בין הימצאותם של המשיבים [העורר ושותפו – ח'ב'] ליד הרכב שנפרץ ואף עם ידיהם או מי מהם בתוך הרכב... עדויות של אותם אזרחים על מרדף שנערך אחר המשיבים תוך שמירה על קשר עין, ועד לתפיסת אחד מהחשודים על ידי המשטרה". בהתייחס לכל אלה מצא בית המשפט כי התקיימה הדרישה של ראיות לכאורה.

עוד כפי שנקבע, קיימת עילת מעצר בעניינם של השניים.

3.באשר לחלופת מעצר, נקבע ביחס לעורר, כי נוכח עברו הפלילי הכולל עבירות של גניבת רכבים והעובדה כי קיים נגדו עונש מאסר תלוי ועומד בגין הרשעה קודמת בעבירה של גניבת רכב, אין מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו.

בשונה מהעורר, בהחלטה מאוחרת בעניינו של השותף (מיום 22.11.11) שניתנה לאחר קבלת תסקיר מעצר בעניינו, נקבע כי הוא ישוחרר למעצר בית מלא בבית משפחתו בעיר העתיקה בירושלים, בפיקוח צמוד על ידי שניים מבני משפחתו, ובכפוף להפקדת סך של 3,000 ₪ והמצאת ערבות עצמית וערבויות צדדי ג', בסך של 10,000 ₪ כ"א.

4.לטענת העורר, אין בידי המשיבה ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לו, מה גם שמכוח עקרון השוויון היה על בית משפט קמא להורות על שחרורו למעצר בית, בדומה לשותפו לכתב האישום.

5.המשיבה, מנגד, חזרה ופירטה את הראיות לכאורה הקיימות, לשיטתה, בעניינו של העורר. עוד לטענתה, השילוב בין המעשים המיוחסים לעורר לבין עברו הפלילי בתחום גניבות הרכב, מצדיק את מעצרו עד תום ההליכים נגדו. מה גם, שבניגוד לשותפו של העורר, לאחרון עבר פלילי כאמור וכן שני מאסרים מותנים בני הפעלה בתיק דנן, ובכך יש כדי להצדיק את השוני בהחלטות לעניין המעצר.

6.דין הערר להידחות.

באשר לקיומן של ראיות לכאורה - לאחר שעיינתי בחומר הראיות הגולמי, ובדומה לבית משפט קמא, אף אני בדעה כי קיימות די ראיות לכאורה כנגד המשיב, ולו ביחס לעבירת הפריצה לרכב. כך, בהודעתו של פלוני, מיום 30.10.11, הוא ציין כי ראה שני אנשים, שמאוחר יותר התברר כי אלו העורר ושותפו, עומדים ליד רכב אשר חלונו מנופץ, משראו השניים את פלוני וחברו מתקרבים אליהם הם שמטו משהו כבד מידיהם והחלו לברוח. לאחר מכן נמצאו מפתח שבדי ודיסק קשיח של מחשב ליד הרכב. דברים אלה חוזקו בהודעתו של מנחם איתן, חברו של פלוני, שאף הוא נכח במקום, ובדו"ח הפעולה מיום 29.10.11 של השוטר יוני ריקור, שליווה את המרדף אחרי העורר ושותפו.

אף שהראיות קיימות לעניין עבירת הפריצה ולא לעבירת גניבת הרכב, אין בכך כדי ליטול ממשקלן הראייתי לצורך ההליך קא עסקינן, ולו בהתייחס לסמכותו של בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה אחרת מזו המצוינת בכתב האישום, ככל שהיא הוכחה כדבעי מהראיות שבפניו, ולנאשם ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן בפניה (ראו: סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).

7.לא מצאתי ממש גם בטענותיו של בא-כוח העורר בדבר האפליה בין האחרון לבין השותף, שכאמור שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. בניגוד לשותף, שלבד מהליך פלילי המתנהל נגדו כרגע, הוא נעדר עבר פלילי, לעורר עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות של פריצה לרכב, גניבת רכב והונאה בכרטיס חיוב, כולן מהעת האחרונה. בגין הרשעות אלו אף תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים מותנים בני הפעלה בתיק דנן, בהיקף של 15 חודשים.

בנסיבות אלו, מוצדקת האבחנה בין העורר לבין שותפו, ואין בעובדה כי שניהם נאשמים באותן העבירות כדי להקים, מיניה וביה, התייחסות שווה גם לעניין חלופת מעצר.

8.אשר על כן וכאמור נדחה הערר.

ניתנה היום, י"א כסלו תשע"ב, 07 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.

חנה בן עמי, שופטת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: