סכסוך בין בני זוג לשעבר על פיצויים המגיעים להם מכוח ההתנתקות

1.         עניינן של התביעות אשר בפני תביעה רכושית: פסק דין הצהרתי והשבה אותה הגישה התובעת; ותביעה שכנגד אשר הגיש הנתבע. למען הנוחות ייקראו הצדדים התובעת והנתבע.

2.         הצדדים נישאו זל"ז ביום 20.1.1976 והתגרשו ביום 30.12.1996. מנישואיהם נולדו להם חמישה ילדים, כיום כולם בגירים.

עם נישואיהם התגוררו הצדדים בכפר דרום שבגוש קטיף, ולאחר מכן בישוב נצר חזני גם הוא בגוש קטיף.

בנצר חזני חתמו הצדדים על חוזה התיישבות עם בעלת הקרקע, ההסתדרות הציונית העולמית, ובהתאם קיבלו רישיון כבני רשות במשק מס' ... שכלל מקרקעין, מבנים לרבות בית מגורים, מטעים, ציוד וכלים חקלאיים.

בשנת 1988 לקחו הצדדים הלוואה מבנק טפחות - בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (כיום בנק המזרחי טפחות) בסך של 25,500 ש"ח וכנגדה נרשמה משכנתא על הבית.

בשנת 1989 חל משבר בין הצדדים. הסיבות למשבר חלוקות בין הצדדים, אם כי אינן רלוונטיות לסכסוך דנן: לגרסת הנתבע בשל התנהגותה של התובעת, ולגרסת התובעת בשל הצטרפותו של הנתבע לקבוצה בהנהגתו של עוזי משולם - ובחירתו של הנתבע להקדיש את כל עיתותיו ומרצו ללימודי תורה.

מכל מקום אין חולק כי במהרה לאחר מכן הנתבע הפסיק לנהל את המשק ולעבוד, ו/או לשאת בתשלומי המשכנתא והוצאות הבית והמשק, וכן לא תרם לפרנסת המשפחה ולכלכלתה. בסופו של יום הנתבע אף עזב את הבית - אם כי הצדדים התגרשו רק בדצמבר 1996, וככל הנראה בשל קשיים שהערים הנתבע בעניין זה בבית הדין הרבני. יצוין כי הצדדים לא חתמו על הסכם גירושין או חלוקת רכוש. התובעת נותרה להתגורר בבית עם ילדי הצדדים, וברבות הימים אף עם משפחה מורחבת: חתנים ונכדים.

להשלמת התמונה יש לציין כי בשנת 1995 בבית הדין הרבני חויב הנתבע במזונות ילדיו בסך של 1,500 ש"ח. אין חולק כי הנתבע לא שילם סך זה ישירות, והתובעת נאלצה לגבותו מהמוסד לביטוח לאומי.

בחודש פברואר 2005 התקבל בכנסת חוק יישום תוכנית ההתנתקות התשס"ה 2005 אשר קבע את עקרונות הפיצוי למתיישבים בגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות. במסגרת זו הוקמה במשרד ראש הממשלה מנהלת שתפקידה ליישם את החלטות הממשלה בכל בקשרו לפינוי ולפיצוי - מנהלת סל"ע (להלן: "המנהלת").

בחודש אוגוסט 2005 פונו התובעת ומשפחתה מנצר חזני, במסגרת תוכנית ההתנתקות.

לגרסת התובעת, ולמרות שלא נחתם בין הצדדים הסכם גירושין, הוסכם בין הצדדים בצורה ברורה ומפורשת כי הרכוש לרבות המגרש, בית המגורים וכל הבנוי עליו: הן הזכויות והן החובות - נשארים לתובעת, במסגרת הגירושין. 

לפיכך, עשתה התובעת בעיקר באמצעות ילדי הצדדים, מספר פניות אל הנתבע לעגן גרסתה באופן פורמאלי, בעיקר החל מחודש ספטמבר 2005  - לאחר הפינוי, ועל מנת שתוכל לקבל פיצויים. כך, לדוגמא, חתם הנתבע ביום 13.9.2005 על כתב ויתור על זכויותיו לטובת שני הבנים של הצדדים, מ. וש., בפני עו"ד (להלן: "כתב המחאת זכויות"). גם הבנים באותו היום חתמו בפני עוה"ד כי הם מוכנים לקבל את הזכויות של אביהם . כעבור מספר ימים הנתבע חזר בו מהויתור, באמצעות מכתב ששלח לעוה"ד של התובעת. לאחר מכן שוב חזר בו הנתבע  - והודיע כי הויתור לטובת הבנים תקף (ואף שלח מכתב לעוה"ד על האמור).

לפיכך, התובעת והבנים עתרו לקבלת מלוא הפיצויים בגין הפינוי, ביום 6.10.2005 - אולם הדבר לא עלה בידם עקב דרישת המנהלת, בהחלטה מיום 9.2.2006, כי הנתבע, בהיותו בעלים רשום של המשק, יחתום על טופס הבקשה לפיצויים.

הנתבע סירב לחתום על הטפסים - ואף עו"ד מטעמו שלח מכתב למנהלת, כי הנתבע חוזר בו מויתורו על זכויותיו.

על כן הגישה התובעת את התביעה דנן, במסגרתה מבוקשים הסעדים כדלקמן: להורות כי חלקת הקרקע לרבות הבית, המשק החממות וכיו"ב ביישוב נצר חזני - שייכת במלואה לתובעת. כמו כן מבוקש להורות כי הפיצויים המגיעים במסגרת החוק מגיעים אך ורק לתובעת; לחילופין מבוקש להורות כי כתב המחאת הזכויות עליו חתם הנתבע לטובת הבנים של הצדדים הינו תקף; לחילופי חילופין מבוקש להורות לנתבע לשלם לידי התובעת מחצית מכל התשלומים ששילמה על הבית ועל הקרקע, החל מיום 1.1.97 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובהתאם להורות על מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש לצורך חישוב גובה התשלומים.

מנגד, בתביעתו הנגדית עותר הנתבע כי ביהמ"ש יורה לתובעת לשלם לידיו מחצית מהסכומים שקיבלה התובעת לטענתו מידי האגודה, כולל מחצית זכויות פנסיה בצירוף ריבית והצמדה; לחייב את התובעת ואת ועד המושב להמציא את כל החשבונות וההכנסות שהתקבלו במהלך השנים, משנת  1993 ועד שנת 2003; וכן לחייב את התובעת בשכר דירה ראוי עבור חלקו של הנתבע בבית המגורים.

3.         טענות התובעת  

לטענת התובעת במסגרת ההליכים שנוהלו בפני ביהמ"ש הוכח למעלה מכל ספק כי הצדק הינו עם התובעת וכי יש לקבל את תביעתה. גרסתה של התובעת אמינה, סדורה ועקבית ואף לוותה בראיות, מסמכים אובייקטיבים ועדויות חיצוניות. חקירתו של הנתבע הוכיחה, לעומת זאת, כי האמת איננה נר לרגליו: הנתבע סתר את עצמו שוב ושוב וכשל בתשובותיו, ואף העלה גרסה לא אמינה. 

טענתה הבסיסית של התובעת היא כי במסגרת הגירושין, הנתבע העביר לה את המשק והבית בישוב נצר חזני, בהסכם שבעל פה בין הצדדים. הסכם זה אושר ומומש בפועל במשך קרוב לעשר שנים, על ידי התנהגות ומצג יום יומי. יתרה מכך, התובעת טוענת כי הנתבע כלל לא היה מעלה טענה לפיה יש לו זכויות כלשהן בשטח, אלמלא עלה עניין תשלום הפיצויים מהמדינה, לאחר יישומה של תוכנית ההתנתקות.