סיסו ואח' נ' שידלרז' ואח'

פסק דין

האם ההסכם משנת 99 בו מכרו הנתבעים את דירתם לתובעים, הוא הסכם תקף והתובעים רשאים לאכפו, או שמא הסכם זה בוטל בשל הפרות יסודיות או מחמת שנזנח.

זו השאלה המרכזית להכרעה בפסק הדין שלהלן;

רקע

1.ביום 24/5/99 נערך הסכם מכר (להלן: "הסכם המכר") בין התובע (בת"א 660/09) ואשתו המנוחה מצד אחד (להלן: "סיסו"), לנתבעים (בת"א 660/09) וחברת שדלש, עובדיה ושות' בע"מ (להלן: "שילדרז" ו"החברה", בהתאמה) מצד שני, לפיו מכרו שילדרז לסיסו את זכויותיהם בדירתם המזוהה כדירה 20 בגוש 17805 חלקה 28 תת חלקה 20 במגדל העמק (להלן: "הדירה"). בהתאם לס' 3 ו- 4 להסכם המכר, התמורה עמדה על 90,000$ שתשולם באופן הבא; סיסו יסלקו את יתרת ההלוואה שקיבלו שילדרז מבנק משכן – בנק למשכנתאות בע"מ, ובגינה רשומה משכנתא על הדירה, זאת תוך 3 חודשים מיום החתימה על ההסכם. יתרת התמורה, בהפחתת סכום המשכנתא תשולם לשילדרז ו/או לחברת מעיינות נצרת בע"מ (להלן: "מעיינות"), זאת תוך חודש ימים מיום החתימה על הסכם המכר.

לפי ס' 5 להסכם המכר, הבעלות והחזקה בדירה תעבור לסיסו עד ליום 1/9/99, ובלבד שסיסו שילמו את מלוא תמורת הדירה לשילדרז.

2.באותו יום (24/5/99) נכרת בין סיסו לשילדרז הסכם שכירות בלתי מוגנת (להלן: "הסכם השכירות"), לפיו שכרו שילדרז את הדירה מסיסו, לתקופה של 5 שנים, מיום 2/9/99 (המועד בו היתה אמורה לעבור החזקה בדירה לסיסו), ועד ליום 2/9/04, זאת תמורת דמי שכירות חודשיים של 250$ אמריקאי, אשר בהתאם להסכם השכירות ישולמו ע"י אפרגון שמעון, חתנם של שילדרז (להלן: "שמעון"), ואשר הופיע כצד ג' בהסכם השכירות, ושעל פי הנטען שימש בעלים של החברה בזמנים הרלוונטיים. הסכם השכירות כלל גם אופציה להארכת תקופת השכירות.

3.להשלמת התמונה ולצורך הבנת חלק מטענות הצדדים בהמשך, נציין עוד, כי ביום 28/4/99 נחתם הסכם מכר בין סיסו כמוכרים, לשיבלי נסיירי (בעל מניות במעיינות ומנהלה, להלן ייקרא: "שיבלי"), ואשתו תיריז נסיירי כרוכשים, למכירת זכויות סיסו בדירת מגוריהם בקריית אתא, בתנאים שצוינו בהסכם הנ"ל, ואשר יפורטו במידת הצורך בהמשך.

4.אין חולק, כי יתרת ההלוואה בגינה רובצת משכנתא על הדירה, או כל חלק ממנה, מעולם לא נפרעה ע"י סיסו. שילדרז הם ששילמו את תשלומי המשכנתא, ככל ששולמו ממועד הסכם המכר. עוד אין חולק, כי שילדרז מעולם ועד היום לא פינו את הדירה, וכי שילדרז או שמעון לא שילמו כל תשלום על חשבון הסכם השכירות. גם אין חולק, כי סיסו לא פנו לשילדרז, מאז נחתם הסכם המכר, אלא לראשונה ב – 11.07, ערב פתיחת ההליכים המשפטיים נשוא פסק דין זה.

5.סיסו הגישו לבימ"ש זה תביעה, בדרך של המרצת פתיחה ( ה"פ 102/08 ), בה עתרו למנות כונס נכסים על מלוא זכויות שילדרז בדירה, הכל על מנת להוציא לפועל את הסכם המכר, ולהעביר את הזכויות בדירה על שמם.

בהחלטה מיום 31/3/09 הורתי על העברת התובענה לבירור בפסים רגילים, מהנימוקים המפורטים באותה החלטה.

ביום 10/6/09 הגישו סיסו כתב תביעה מתוקן (ת"א 660/09).

6.ביום 26/5/10 הגישו שילדרז תביעה מטעמם כנגד סיסו (ת"א 43245-05-10), להצהיר על בטלות הסכם המכר וכפי שיפורט.

בהמשך הוסכם לאחד את הדיון בשתי התביעות ועל שמיעתן במאוחד, בפני מותב אחד..

בהתאם, פסק דין זה עוסק בשתי התביעות הנ"ל.

טענות הצדדים בת"א 660/09

7.בתביעתם עותרים סיסו, בין היתר, להצהיר כי הסכם המכר שריר וקיים, ובעל תוקף משפטי מלא ומחייב את הצדדים. כן עותרים להצהיר, כי הדירה צריכה לעבור לבעלותם ולחזקתם וכן לרשום אותה על שמם במרשם המקרקעין.

8.בנוסף עותרים סיסו לאפשר להם לסלק את יתרת ההלוואה, להבטחתה רשומה משכנתא על הדירה, ובכך לשלם חלק זה מתמורת הדירה.

סיסו טוענים, כי שילמו, באמצעות תשלום למעיינות, את החלק השני בתמורת הדירה, כפי שקובע הסכם המכר. לטענת סיסו, תמורת הדירה בשקלים נכון ליום חתימת ההסכם עמדה על 378,900 ₪ ,ואילו יתרת הלוואת המשכנתא עמדה על 110,000 ₪. בהתאם הוא שילם למעיינות, כמצוות הסכם המכר, לאחר פחות מחודש מיום חתימת הסכם המכר, סך של 268,900 ₪, שמהווה את ההפרש בין סך התמורה ליתרת הלוואת המשכנתא.

סיסו מאשרים כאמור, כי לא שילמו את יתרות חוב הלוואת המשכנתא.