סיני נ' בנק לאומי סניף הסניף המרכזי

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א יפו (כב' השופט צ.כספי) מיום 26.4.10 בת.א. 32598/08 אשר ניתן כנגד המערערת לאחר שנדחתה בקשת רשות להגן מטעמה כנגד תובענה בסד"מ שהגיש נגדה בנק לאומי לישראל (להלן:"המשיב").

המשיב הגיש כנגד המערערת ובעלה תביעה על סך (קרן) של 487,166.15 ₪. הנסמכת על יתרת חוב בחשבון משותף לצדדים.

בתצהיר בקשת הרשות להגן שהגישה המערערת נטען, כי אמנם היא חתומה על ההסכם לפתיחת החשבון אלא שיתרת החוב בו נובעת מהלוואה שנטל בעלה מהמשיב בלא ידיעתה ומבלי שתחתום על הסכם ההלוואה וכי אם הייתה יודעת על הכוונה לקחת את ההלוואה באמצעות החשבון הזה הייתה מתנגדת לכך באופן נחרץ.

בתצהיר בעלה של המערערת נטען בין השאר כי הוא שמש בין היתר כמנהל כספים של חברת מדיונט (ישראל) 1996 שהחליטה עפ"י המלצתו לפתוח חשבון בנק אצל המשיב. מדיונט קיבלה אשראי מהמשיב והוא הסכים ליטול הלוואה בסך 400,000 ₪ שתשמש כולה לכיסוי חלק מהחוב של מדיונט למשיב. סכום זה הוכנס לחשבון המשותף ומיד הועבר לחשבון מדיונט. כל זאת מבלי שאשתו – המערערת- ידעה על קיומה של ההלוואה ומבלי שניתנה לה הסכמה.

ערכאה דיונית קבעה קצרות כדלקמן:

"בתצהירו התומך בבקשת הרשות להתגונן, טען הנתבע מס' 1 (להלן:"הנתבע") טענות שונות שאין צורך להידרש להן, הואיל והוברר בחקירתו הנגדית כי הטענה היחידה שבגינה בא הוא בטרוניה לבנק היא לכך שהלוואה שניתנה לו לצורך כיסוי חובותיה של חברה שלה היה ערב ואשר גם לה היה חוב בבנק, נפרעה מתוך חשבון משותף שלו ושל אשתו, הנתבעת מס' 2, אשר לא היתה לה כל נגיעה לאותה הלוואה ועל כן אין היא חייבת על פיה; את ההלוואה וחוב ההלוואה היה צריך, לגישת הנתבעים (גם הנתבעת מס' 2 מסרה תצהיר ולא נחקרה עליו) לפרוע בחשבון הנתבע בלבד ולא בחשבון המשותף.

אם כך ואם כך, אין בדברים אלה כל הגנה; החשבון המשותף, כשמו כן הוא, על פי הטופס מוצג במ/4 נתנו הנתבעים זה לזה הרשאה הדדית לעשות בחשבון המשותף כל אחד כחפצו.

גם לא באה בקשה/טענה/דרישה או טרוניה בזמן אמת, היינו בעת הזרמת ההלוואה לחשבון המשותף, מצד מי מהנתבעים על כך שהכספים הוזרמו והוצאו אל ומחשבון שלא רצוי להם.

הבקשה למתן רשות להתגונן נדחית".

אין אנו רואים עין בעין עם החלטת ערכאה דיונית.

היה ליתן רשות להגן ולו בדוחק, כדי לברר מדוע ההלוואה הועברה בכלל דרך החשבון המשותף ולא דרך חשבון אחר שהיה לבעלה של המערערת, בהינתן העובדה שהוא זה אשר נטל את ההלוואה – ובסכום לא מבוטל – ובהינתן העובדה שהמערערת כלל לא חתמה על הסכם ההלוואה.

באופן טבעי מתעוררת השאלה מדוע לא ראה המשיב ליידע את המערערת בנסיבות המיוחדות של תיק זה, כי היא עלולה להיות מחוייבת בהחזרת ההלוואה דרך החשבון המשותף וזאת בטרם מצא ליתן הלוואה לבעל ודווקא דרך חשבון זה. הטופס המוזכר כמוצג במ/4 בהחלטה (מש/2 בעיקרי טיעון המשיב) אין בו כל רבותא או מענה לשאלות דלעיל.

מתן פסק דין על אתר מבלי לברר שאלות אלה אף לא בהפקדת סכום כלשהוא כמתאי למתן הרשות דומה עלינו כבלתי מוצדק.

בפרט כך הם פני הדברים כאשר למרות שהמערערת כלל לא נחקרה על תצהירה ערב הדיון נקבע בהחלטה ממצא עובדתי ולפיו "גם לא באה בקשה טענה דרישה או טרוניה בזמן אמת. היינו בעת הזרמת ההלוואה לחשבון המשותף, מצד מי מהנתבעים על כך שהכספים הוזמו והוצאו מחשבון שלא רצוי להם". זאת מבלי להידרש לנסיבות שאפפו את המקרה.

לפיכך אנו מקבלות את הערעור, ההחלטה שלא ליתן למערערת רשות להגן ופסק הדין שניתן בעקבותיה מבוטלים.

ניתנת למערערת רשות להגן מפני התביעה.

המשיב ישא בהוצאות הליך זה לטובת המערערת בסך 20,000 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ככל שהמערערת הפקידה עירבון הוא יוחזר לה.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים.