סינואני נ' שמע ואח'

החלטה

לפניי בקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת רחל ערקובי) מיום 26.05.2014, שניתן במסגרת ת"א 56639-10-10. בפסק דינו חייב בית המשפט קמא את המבקש, עו"ד רמי סינואני, לשלם למשיבים 1 ו- 2 (להלן: "המשיבים") סך של 491,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 35,000 ₪.

המשיב 2 הינו בעלי הזכויות בחלקה 87, גוש 6183, ברחוב ההגנה 24 ברמת גן, ביחד שני אחיו ומשפחה נוספת. המשיבה 1 הינה רעייתו. בעלי הזכויות בחלקה התקשרו עם המשיבים 3-5 (להלן: "הקבלן") בהסכם קומבינציה לשם בניית בניין מגורים על החלקה (להלן: "הסכם הקומבינציה", "הבניין" בהתאמה). הסכם הקומבינציה הופר על ידי הקבלן.

המבקש הינו עורך הדין אשר ניסח את הסכם הקומבינציה ובמסגרתו, בין היתר, היה נאמן על הכספים שאמור היה הקבלן להעביר כערבות בנקאית, להבטחת ביצוע כל התחייבויותיו על פי ההסכם.

בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 30.06.2013 ניתן פסק דין כנגד הקבלן על מלוא סכום התביעה. לפיכך, ההליך נוהל ביחס למבקש בלבד.

בית המשפט קמא קבע כי המבקש פעל בניגוד לקבוע בהסכם הקומבינציה, בניגוד לטובת הצדדים והאינטרסים שלהם במסגרת ההסכם, תוך ניגוד עניינים וברשלנות כלפי המשיבים, והכל בניגוד לחובותיו כעורך דין. עקב כך נגרם למשיבים נזק בסך של 470,537 ₪ בגין חוב מס שבח שלא שולם על ידי הקבלן, וכן נזק בסך של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש.

המבקש טוען כי יש להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור. לגישתו, נפלו טעויות רבות בקביעותיו של בית המשפט קמא, אשר יש בהן כדי להצביע על סיכויי ערעור טובים.

עוד טוען המבקש, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שעלול להגרם לו נזק בלתי הפיך אם הביצוע לא יעוכב. לגישתו, לא נגרם למשיבים נזק כלשהו, שכן המשיבים טרם שילמו את חוב מס השבח לרשות המיסים, וכיום מתנהל משא ומתן עם רשויות מס שבח באמצעות כונסי נכסים שמונו לפרוייקט בעקבות כשלונו של הקבלן להשלימו. אלה האחרונים אף יכולים לשלם את חוב מס השבח באמצעות כספים המצויים בקופת הכינוס, ולא נראה כי המשיבים יידרשו אי פעם לשלם חוב זה. בנוסף, הדחייה בתשלום עד להכרעה בערעור הינה דחייה קצרה יחסית לתקופה הארוכה שבה נמנעו המשיבים מתשלום מס השבח, מאז שנת 2008.

המבקש טוען כי ככל שישלם למשיבים את הסכום שנקבע בפסק הדין, עשויים להתעורר קשיי גבייה ממשיים במידה ויזכה בערעור, כיון שהמשיבים העידו במסגרת ההליך בבית המשפט קמא כי מצבם הכלכלי קשה. בנוסף, המבקש מטיל ספק אם הכספים שישולמו על ידו למשיבים אכן ישמשו כתשלום לרשויות המס ולא לכיסוי חובותיהם. ככל שכספים אלו אכן יועברו לרשויות המס, יהיה קשה למבקש לגבותם חזרה.

לבסוף, טוען המבקש כי הנכס הממשי היחיד שברשותו הוא דירה בבניין שהוקם בעקבות הסכם הקומבינציה. המבקש לא יוכל לממש דירה זו על מנת לשלם את חובו הפסוק בשל צו מניעה שניתן במסגרת הליכי הכינוס על הבניין. ככל שדירה זו אכן תמומש, הדבר עשוי להסב לו הוצאות כבדות שכן הדירה תמומש במחיר הנמוך משוויה בשוק החופשי.

המשיבים מתנגדים לבקשה לעיכוב ביצוע. לטענתם, הכלל הוא שאין מעכבים ביצועו של פסק דין כספי.

לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור נמוכים במיוחד היות וטענותיו של המבקש מופנות נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, בהן בית המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב. יתר על כן, המבקש מתעלם מפרק הדיון והמסקנות שבפסק הדין, במסגרתו נדחתה גרסתו של המבקש ונקבעו קביעות קשות באשר לתפקודו כעורך הדין בעסקת הקומבינציה.

המשיבים טוענים כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם. באשר לטענתו של המבקש כי מס השבח לא שולם משך שנים על ידי המשיבים, מציינים המשיבים כי הסכם הקומבינציה קובע מפורשות כי תשלום זה כלל אינו חל עליהם אלא על המבקש שבידיו הופקדו כספים שונים במסגרת הסכם הקומבינציה.

בנוסף, טוענים המשיבים כי טענתו של המבקש לפיה לא ייגרמו להם נזקים משמעותיים עקב דחיית התשלום איננה נכונה. המשיבים מציינים כי רשויות המס הטילו שעבוד על דירתם בבניין, לפי פקודת המיסים (גביה), בשל אי תשלום מס השבח, וכי דרישת התשלום שקיבלו בעת האחרונה מלמדת על כך שהחוב הולך ותופח ועומד עתה על סך של 674,000 ₪.

גם הטענה שלא יהיה למשיבים מהיכן להשיב את הכספים ככל שיזכה המבקש בערעור איננה נכונה, שכן ברור שלמשיבים יש דירה בבניין, שערכה עולה לפחות פי שניים וחצי על סכום פסק הדין. אין בגינה של דירה זו כל חוב, למעט חוב מס השבח, שנגרם בשל מחדליו של המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה (שהוגשה שלא כדין וללא נטילת רשות, שכן בהליכי ערעור, אין זכות תגובה לתשובה), באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות מן הטעמים שיפורטו להלן.

הכלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, והגשת ערעור כשלעצמה לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי הערעור שלו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שביצוע פסק הדין, טרם הכרעה בערעור, יקשה באופן ממשי על השבת המצב לקדמותו אם בסופו של דבר יזכה המבקש בערעורו. עוד נקבע כי בין שני תנאים אלה קיימים יחסי גומלין המכונים "מקבילית הכוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ניתן להקל בדרישה השנייה להוכחת סיכויי הערעור ולהיפך (ע"א 1626/11 ברש נ' שר (מאגר נבו, 2.5.2011); ע"א 856/12 צרפתי שמעון בע"מ נ' פרחי ביקל בע"מ (מאגר נבו, 12.2.2012)).

יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה העניקה למאזן הנוחות את משקל הבכורה מבין שני התנאים, אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב הביצוע (ע"א 1256/13 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' אזורים בנין (1965) בע"מ (מאגר נבו, 21.7.2013); ע"א 3368/13 אי.פי.טי מוצרי מתכת בע"מ נ' עו"ד אמיר פלמר (מאגר נבו, 25.6.2013).

כאשר מדובר בחיוב כספי, הנטייה המובהקת היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין, שכן ההנחה היא שניתן להשיב את המצב לקדמותו במקרה של קבלת הערעור (ראה לעניין זה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009) ע' 675.

ראה גם ע"א 249/14 הרצל איסמעילזאדה נ' עו"ד דנה קישוני (פורסם בנבו, 09.04.2014) ע' 6: