סינואני נ' מיכאלי ואח'

פסק דין

עניינה של התובענה דנן בשני נכסים שהצדדים חלוקים ביחס לזכויות בהם – זכות ציבורית במונית מספר 17611 (להלן: "הזכות הציבורית"), ודירה בחולון הידועה כחלקה 68/3 בגוש 7344 (להלן: "הדירה בחולון").

המבקשת הגישה בשנת 2005 תביעה כספית נגד המשיב 1 (להלן"מיכאלי"), במסגרת ת.א. (שלום ת"א) 21126/05 (להלן: "התביעה בבימ"ש השלום"). התביעה בבימ"ש השלום התייחסה לעסקה במסגרתה שילמה המבקשת למיכאלי סכום של 151,000 ₪ עבור רכישת זכות ציבורית במונית, בחודש אוקטובר 2004. בתביעה טענה המבקשת כי מיכאלי לא סיפק לה את הזכות הציבורית שהיא רכשה ממנו. לזכות המבקשת ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד מיכאלי.

במסגרת התביעה בבימ"ש השלום, תבעה המבקשת גם את ארבעת ילדיו של מיכאלי, שהמשיבה 2 (להלן: "אילנה") היא אחת מהן. בית משפט השלום (כב' השופטת פלינר) דחה את התביעה נגד ילדיו של מיכאלי, ובכלל זה את התביעה נגד אילנה.

לאחר הגשת התביעה בבית משפט השלום, נעצר מיכאלי, והועמד לדין בגין שורה של מעשי מירמה המתייחסים לזיוף שוברי תשלום, בגין תשלום לכאורה עבור זכויות ציבוריות. מיכאלי הורשע בדין, והוא מרצה כיום עונש מאסר בגין מעשיו החל מחודש 12/04.

כאמור, לזכות המבקשת ניתן פסק דין כנגד מיכאלי בתביעה בבימ"ש השלום, וכדי לממשו היא הטילה עיקולים על מספר נכסים ובין היתר על הדירה בחולון, על הזכות הציבורית 17611, ועל זכות ציבורית נוספת – שמספרה הוא 17610 (להלן: "הזכות הציבורית הנוספת"). המבקשת ויתרה על טענותיה ביחס לזכות הציבורית הנוספת, והיא אינה חלק מפסק דין זה משום כך .

הדירה בחולון רשומה על שמם של אילנה ושל בעלה – המשיב 3, בחלקים שווים. המבקשת טוענת בתובענה דנן כי חרף הרישום, הדירה היא בבעלותו של מיכאלי.

גם הזכות הציבורית רשומה על שמה של אילנה, והמבקשת טוענת כי מיכאלי הוא הבעלים גם של זכות זו, וכי לכן היא זכאית להיפרע את חובה הפסוק גם מזכות זו. ביחס לזכות הציבורית, הודתה אילנה כי אין לה כל טענה או דרישה ביחס אליה. יחד עם זאת, הזכות הציבורית נמכרה לכאורה הן למשיב 4 (להלן: "ינקלביץ"), והן למשיב 5 (להלן: "מרי") – ששניהם טוענים לזכויות בה. המבקשת טוענת כי יש לדחות את טענותיהם. לכן, במסגרת פסק הדין יהיה מקום לברר את העסקאות שנערכו ביחס לזכות הציבורית, ואת השאלה מי מבין הטוענים כי הם בעליה של הזכות, צריך לגבור.

הזכות הציבורית

הזכות הציבורית במונית רשומה כאמור על שמה של אילנה, שאיננה טוענת לזכויות בה (ר' למשל ס' 14 לסיכומים מטעם המשיבים 2-3). אילנה מסרה לאביה, מיכאלי, יפוי כוח נוטריוני כללי מיום 11.4.02 (מוצג ת/7 ו' שסומן גם במ/3), מכוחו היא התירה לו לעשות כרצונו ברכושה, ובכלל זה גם בזכות הציבורית.

ביום 9.10.04 רכשה המבקשת באמצעות בעלה (שיכונה להלן: "סינואני") זכות ציבורית מכוח הסכם שנערך אצל עורכת דין שנסי (להלן: "שנסי". ההסכם סומן נ/1). אין חולק למעשה כי סינואני רכש זכות ציבורית בלתי מסוימת משנסי. המבקשת אינה טוענת כי הזכות אותה היא רכשה היא הזכות הציבורית נושא הדיון דנן – קרי זכות מספר 17611, אלא כאמור היא טוענת לזכות מכוח פסק הדין שניתן כנגד מיכאלי, ומכוח העיקול אותו היא הטילה על נכסי מיכאלי. העיקול הוטל ביום 9.7.07.

כאמור, ינקלביץ ומרי טוענים כי הם רכשו זכויות בזכות הציבורית. לכן, יש לברר את מהות הזכויות שרכש כל אחד מהם – אם בכלל, והאם זכויות המבקשת מכוח העיקול גוברות על זכויות אלה.

טענות ינקלביץ ביחס לרכישת הזכות הציבורית על ידיו

כדי לברר את שרשרת הזכויות בזכות הציבורית, יש לציין קודם כל כי הבעלים הקודמת של הזכות הציבורית היתה אישה בשם גב' מדלין כהן (להלן: "הגב' כהן"). מיכאלי רכש את הזכות הציבורית מהגב' כהן, בתמורה לזכות אחרת (שמספרה 19306), אותה הוא נתן לגב' כהן. את הזכות הציבורית ש"שוחררה" על ידי מיכאלי מגב' כהן, העביר מיכאלי לאילנה, שהזכות רשומה כאמור על שמה.

ינקלביץ רכש לטענתו את הזכות הציבורית משנסי, בהסכם מיום 3.7.07. לטענתו, שנסי רכשה את הזכות הציבורית עוד ביום 9.11.04, יחד עם הזכות הציבורית הנוספת, שמספרה 17610. הראיה לכך ששנסי רכשה את הזכות, היא יפוי כוח בלתי חוזר ובלתי מוגבל, שמיכאלי העניק לשנסי, המאפשר לה להעביר את המונית על שמה או על שם אחרים (סומן במ/1), והסכם מכר מכוחו מכר מיכאלי את שתי הזכויות הציבוריות לשנסי, תמורת הסכום של 280,000 ₪ (הסכם המכר סומן במ/5).

הסכם המכר במ/5 הוגש בתובענה דנן באמצעות העד עו"ד פרץ, שהוא שאישר אותו אישור נוטריוני. עו"ד פרץ הוזמן כעד על ידי אילנה, והוא העיד כי "ההסכם הזה הוצג לי על ידי עוה"ד שנסי" (ר' עמ' 15 לפרוטוקול מיום 18.12.07).

כאמור, עו"ד פרץ הוא שאישר לכאורה את חתימתו של מיכאלי על יפוי הכוח הנוטריוני. אולם, אין חולק, וכך העיד גם עו"ד פרץ, כי מיכאלי לא חתם על יפוי הכוח הנוטריוני בפניו, ויפוי הכוח נחתם אם כן שלא בנוכחות עוה"ד שאישר אותו. עו"ד פרץ אישר בעדותו כי הוא אישר את יפוי הכוח לאחר שאדם ששהוא אינו מכיר ואשר הציג את עצמו כמיכאלי, הופיע בפניו. הוא לא זיהה את אותו אדם על פי תעודת זהות.

עו"ד פרץ אף לא זכר בעדותו אם האדם שהופיע בפניו חתם על המסמך בפניו, או שמא הוא רק אישר לו כי החתימה שהיתה אולי על גבי המסמך, היתה חתימתו (ר' חקירתו של עו"ד פרץ בפרוטוקול ישיבת 18.12.08). מהאמור לעיל עולה כי המסמך אותו אישר עו"ד פרץ איננו יפוי כוח נוטריוני.

ינקלביץ טוען כי אף שיפוי הכוח של שנסי אינו יפוי כוח נוטריוני (ולאור האמור לעיל, על כך אין חולק), בכל זאת כוחו יפה כדי להעביר לשנסי את הזכות הציבורית 17611, כדי להפוך את שנסי לשליחה של מיכאלי, וכדי לאפשר לה לעשות בשמו של מיכאלי את כל הפעולות המשפטיות. בהקשר זה מפנה ינקלביץ לחוות הדעת של המומחה לכתבי יד מטעם בית המשפט, שקבע כי קיימת אפשרות סבירה כי החתימה הנחזית להיות חתימתו של מיכאלי על יפוי הכוח במ/1, היא חתימה אותנטית, וכי לא נמצאו במסמך כל סימנים של זיוף העתקה על ידי העתקה מכנית, או של פוטומונטאז'. לכן, כך טוען ינקלביץ, מיכאלי ייפה את כוחה של שנסי ביפוי כוח שאינו נוטריוני, אך הוא יפוי כוח תקף.

לטענת ינקלביץ, שנסי לא קבלה חשבונית מאילנה חרף קיומה של העסקה הנ"ל, משום שלאילנה אין תיק עוסק מורשה. שנסי רשמה משכון על הזכות שרכשה, ובכך השתכללה זכותה בזכות הציבורית.