סין בטי נ' לבייב ואח'

החלטה

תנ"ג 15442-11-09

החלטה

בפניי בקשה לערובה להוצאות שהוגשה על ידי על ידי הנתבעים 1-9 והנתבעים 12-13 (שיכונו להלן: "קבוצת לבייב") ועל ידי חברת S.H.G. Golden & Silver Ltd (להלן: "החברה").

בבקשה טוענים המבקשים כי יש לצוות על התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם עד למתן החלטה בבקשת אישור התביעה כתביעה נגזרת.

לטענת המבקשים, בית המשפט רשאי לחייב בערובה להוצאות גם במסגרת הליך כמו ההליך הנוכחי – הליך של בקשה לאישור תביעה כתביעה נגזרת (כאשר רק אם מאושרת בקשת האישור, חל האמור בס' 199 לחוק החברות).

המבקשים טענו כי אם תידחה התובענה, לא יהיה בידי התובע לשלם את הוצאותיהם. לטענתם, מדובר בהוצאות משמעותיות מאוד, כאשר המבקשים נדרשו למאות רבות של שעות עבודה במסגרת טיפולם בנושא עד כה, והם צפויים להדרש לשעות עבודה רבות מאוד נוספות. התביעה הוגשה על סכום שהמבקשים טוענים כי הוא "דימיוני" – 2.5 מיליארד ₪, כאשר לטענת המבקשים, הסכום המופרז הוא אינדיקציה לכך שיש לצוות על התובע להפקיד ערובה.

המבקשים טענו כי לתובע היסטוריה ארוכה ש לאי פירעון חובות, כאשר המבקשים הפנו בהקשר זה למספר הליכים שהתנהלו נגד התובע, שמהם עולה כי הוא אינו פורע את חובותיו. עוד נטען כי קיים חשש שהתובע פועל להברחת נכסיו, חשש הנובע מהעובדה שהוא מכר לאחרונה את זכויותיו בבית מגוריו לאשתו בעסקת מכר ללא תמורה. התובע אף מסרב לשלם את חלקו בשכר טרחת הבוררת, במסגרת הליך הבוררות המתנהל בין חלק מהצדדים לתובענה בלונדון.

המבקשים הוסיפו וטענו כי התובענה אינה מגלה עילת תביעה. כך, נטען כי הסעד המבוקש בתביעה הוא מופרך לחלוטין, וכי הוא מבוסס על הערכת שווי שהיא טיוטה בלבד. עוד נטען כי אין שחר לטענת התובע כי קבוצת לבייב גזלו את נכסי החברה או פעלו בניגוד לטובתה, וכי ההיפך הוא הנכון. אין גם שחר לטענה כי קבוצת לבייב קשורה לנתבעות 10-11 (החברות הקפריסאיות) במישרין או בעקיפין. עוד נטען כי אין שחר לעילות התביעה הנטענות על ידי המבקש במסגרת בקשת האישור.

התובע השיב לבקשה ובקש כי היא תדחה. הוא טען כי הבקשה הוגשה באיחור. עוד נטען כי קבוצת לבייב אינה חשופה לסיכון בקשר עם ההוצאות, לאור העובדה כי התקבלה החלטה בחברה לפיה היא תישא בכול הוצאותיהם. לכן, קבוצת לבייב אינה נדרשת להוציא הוצאות וכספים לשם ניהול ההגנה, אלא הכספים שישמשו לכך הם הכספים המצויים בחברה, שלטענת התובע הם כספיו שלו, אותם הוא הלווה לחברה כהלוואת בעלים שלא הושבה לו. עוד טען התובע כי הבקשה היא תיאורטית, משום שבפני בית המשפט מצויות כל התשובות, ולכן בשלב זה יהיה זה בלתי יעיל שלא לברר את הבקשה לאישור.

באשר לבקשת החברה עצמה לערובה להוצאות, טוען התובע כי התביעה דנן היא תביעתה של החברה. קבוצת לבייב לא הוכיחה ולו גם לכאורה כי החברה אינה מעוניינת בבקשה, ולאור ניגודי העניינים הכרוכים בכך, היה מקום לקבל את עמדת החברה במסגרת אסיפה כללית.

התובע טען כי תביעתו היא תביעה מבוססת, כאשר רצף האירועים שולל את האפשרות כי מדובר בהתנהלות סבירה. התובע מוסיף וטוען כי היעתרות לבקשה דנא עלולה לעקר כליל את מוסד התביעה הנגזרת, וכי אין זה רצוי להטיל חסמים כלכליים על האפשרות להגיש בקשה לתביעה נגזרת, תביעה שמפירותיה נהנים החברה וכול בעלי מניותיה.

קבוצת לבייב והחברה השיבה לתשובת התובע. לטענתם, תשובת התובע לא נתמכה בתצהיר, ולכן יש לדחות את כל הטענות העובדתיות שהועלו בתשובה, ובין היתר את הטענות ביחס ליכולתו הכלכלית לעמוד בערובה להוצאות – אם בית המשפט יחליט לחייבו בהפקדתה. התובע אף לא התייחס לאמור בבקשה ביחס לעובדה כי הוא אינו ממהר לשלם את חובותיו, וכי קיימות אינדקציות על הברחת נכסים על ידיו. לכן יש לקבל את טענות המבקשים בהקשר זה כנכונות.

המבקשים טענו כי אין לקבל את טענת השיהוי שהעלה התובע, משום שבקשה לערובה להוצאות ניתן להגיש בכול עת. עוד נטען כי אין לקבל את הטענה לפיה הצדדים כבר הוציאו את עיקר ההוצאות – משום שעדיין צפויות להן הוצאות משמעותיות במסגרת ניהול ההליך.

באשר להתחייבות החברה לשאת בהוצאותיהם של קבוצת לבייב, נטען כי קיים חשש שהחברה תיקלע לקשיים, או שתתקבל החלטה המבטלת את ההחלטה הקודמת של החברה בהקשר זה – ובמצב כזה ייאלצו הנתבעים מקבוצת לבייב לשאת בהוצאות בעצמם. עוד נטען כי אם יסתבר כי החברה נשאה בהוצאות, הרי היא זו שתיפרע מהערובה שהופקדה על ידי התובע.

המבקשים טענו כי אין מקום לקבל את טענות התובע ביחס לתכלית התביעה הנגזרת, וכי בשלב הנוכחי של הדיון בבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת, מי שצריך לשאת בהוצאות הוא התובע בלבד. החלטה שתחייב אותו לעשות כן – לא תפגע בזכות הגישה שלו לערכאות.

החברה התייחסה לטענת התובע ביחס אליה - לפיה היא אינה צד לתביעה, וכי היא תובעת בתביעה, טענה ממנה עולה לגישת התובע כי אין היגיון כי היא תבקש הפקדת ערובה להוצאות בתביעה שהיא שלה עצמה. החברה טענה כי אין לקבל את הטענה – משום שכל עוד לא אושרה בקשת האישור, התביעה אינה תביעה של החברה. החברה בשלב זה היא צד נחוץ ודרוש לניהול הדיון בבקשה.

דיון

אני סבורה כי ניתן להגיש בקשה לערובה להוצאות גם כנגד מבקש המבקש לאשר תביעה כתביעה נגזרת. לטעמי, על בקשה כזו חולשת הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. הוראתו של ס' 199(ב) לחוק החברות התשנ"ט – 1999, חלה רק בשלב לאחר שהתביעה אושרה כתביעה נגזרת. בשלב זה הופכת החברה לתובעת, ולכן – כך קובע ס' 199(ב)(3) – רשאי בית המשפט בשלב זה להטיל על החברה להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע. מכלל ההן שבסעיף ניתן ללמוד את הלאו – קרי כי בשלב שבטרם אישור התביעה הנגזרת, לא ניתן לחייב את החברה בערובה להוצאות.

בשלב זה של טרם אישור התביעה הנגזרת, מי שיוזם את ההליך ומקדם אותו הוא המבקש, ולכן אינני רואה מניעה לקבוע בנסיבות המתאימות, כי הוא יחויב לערוב להוצאות המשיבים ביחס לבקשת האישור.