סימון נ' עיריית כפר סבא

החלטה

ביום 16.1.11 הגיש המבקש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, נושא התיק שלפניי (להלן: "בקשת האישור"). המשיבה, עיריית כפר סבא, הגישה ביום 4.5.11 הודעה על חדילה מהגביה לפי סעיף 9(ב) בחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו- 2006 (להלן: "החוק"). המשיבה בהודעתה לא התייחסה למועדים הקבועים בחוק להגשת הודעת החדילה. בהודעת החדילה הסבירה המשיבה את התנהלותה בקשר עם עילות התביעה, וכיצד בכוונתה לפעול בעתיד. המשיבה עותרת שלא לאשר את הבקשה עקב הודעת החדילה. בהודעתה ביקשה המשיבה מבית המשפט שלא יפסוק לתובע המייצג גמול ושלא יפסוק שכ"ט לבא כוחו ולחילופין כי יפסוק בהתאם לסעיף 9(ג) בחוק.

בתגובתו טען המבקש: אין המשיבה רשאית לחסות בצל הגנתו של סעיף 9(ב) בחוק נוכח הוראותיו; תום מניין 90 הימים הוגדר בחוק כ"מועד הקובע". המועד הקובע בענייננו, שאז חלפו 90 ימים הוא יום 16.4.11 והודעת החדילה הוגשה לאחר שחלפו 108 ימים; המשיבה עשתה דין לעצמה, ולא טרחה להגיש בקשה להארכת מועד, כמו כן לא טרחה כלל לציין את הטעמים שבגינם יש ליתן לה ארכה כזו; הודעת החדילה מתייחסת לשנת 2011 בלבד ואילו ביחס לשנת 2012 אין הודעת חדילה מוחלטת אלא אמירה כי: "ביחס לשנות הכספים הבאות, משנת 2012 ואילך, מתחייבת המשיבה להביא להסדרת עניין מועד התשלום בהחלטת מועצה, באופן שתהא התאמה בין מועדי התשלום כפי שיקבעו בהחלטות המועצה, לבין מועדי התשלום שיפורסמו בצווי המסים, ובדרישות התשלום הנשלחות לתושבים"; המבקש אף טען לעניין הגמול ושכר הטרחה.

בתשובתה טענה המשיבה כי הודעת החדילה לא הוגשה באיחור. מירוץ הימים מתחיל לטענתה ביום המצאת בקשת האישור למשיבה, וההמצאה הייתה רק ביום 26.1.11; על פי תקנה 19 בתקנות תובענות ייצוגיות תש"ע- 2010 (להלן: "תקנות הייצוגיות") יחולו תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") באין הוראה אחרת. על פי תקנה 529 בתקנות, ימי פגרת הפסח אינם באים במניין לצורך המועד הקובע, על כן מניין הימים להגשת ההודעה הסתיים ביום 4.5.11 והיא הוגשה במועד; לחילופין עותרת המשיבה להארכת המועד עד למועד בו הומצאה ההודעה, וזאת מכח סעיף 9(א) בחוק ומכח תקנה 528 בתקנות, עקב "טעות ו/או תום לב" של המשיבה; אין פגם בהודעת החדילה בכך שאינה מקבעת את מועדי התשלום לשנת 2012 ואילך. כן השיבה המשיבה לטענות המבקש לעניין הגמול ושכר הטרחה.

בתשובה טען המבקש בתמצית כי אין בתירוצי המשיבה כדי לרפא את האיחור בהגשת הודעת החדילה. סעיף 9(א) בחוק קובע במפורש כי המועד הקובע הינו "חלוף של 90 ימים מהמועד שבו הוגשה הבקשה לאישור", אין מדובר על המצאה; יש לפרש את סעיף 9(ב) בחוק בדווקנות; המועד הקובע על פי החוק אינו עניין של פרוצדורה אזרחית אלא הוא בבחינת הוראת חוק מהותית שמקנה זכות יתר חסרת תקדים למשיבה, ועל כן אין מקום להחיל עליה את התקנות לעניין ימי פגרה; לשון תקנה 19 בתקנות הייצוגיות קובעת כי התקנות יחולו "והכל אם אין בחוק או בתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון". בעניין הודעת החדילה קובע החוק אחרת; הודעת החדילה אינה מלאה; המבקש טען לעניין הגמול ושכר הטרחה.

דיון

סעיף 9 בחוק קובע:

" (א)הוגשה בקשה לאישור בתביעה כמפורט בפרט 11 בתוספת השניה (בחוק זה – תביעת השבה נגד רשות), לא ידון בה בית המשפט אלא לאחר שחלפה תקופה של 90 ימים מהמועד שבו הוגשה הבקשה לאישור ובית המשפט רשאי להאריך תקופה זו מטעמים שיירשמו (בסעיף זה – המועד הקובע).

(ב)בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע.

(ג) .............." (הדגשה שלי – מ'נ').

בת"צ (מחוזי - מרכז) 8746-11-10 קופלוביץ נ' המועצה המקומית גני תקוה (לא פורסם, 28.4.11) נדרשתי לשאלת הארכת המועד לפי סעיף 9 בחוק, ושם פסקתי כדלקמן:

"לטעמי יש לפרש את סעיף 9 בדווקנות ובצמצום ובהתאמה להאריך את המועד רק במקרים ראויים ואלה טעמיי:

אין ספק כי סעיף 9 נתן לרשויות פריבילגיה יוצאת דופן בכך שהן יכולות "לצאת פטורות בלא כלום" מתביעה ייצוגית, אם יודיעו על חדילה בתוך המועד הקובע. סעיף פטור זה אינו עניין של מה בכך. הוא מאפשר גם לרשות שפעלה שלא כדין, ביודעין, "ונתפסה" - להודיע על חדילה ובכך לקבל פטור מהשבת סכומים שנגבו שלא כדין.

הוראת סעיף 9 נוגדת, בכל הנוגע לרשויות, את מטרות החוק, כפי שהגדירן המחוקק בסעיף 1 בחוק קרי – הרתעה מפני הפרת הדין ומתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין.

הארכת המועד להודעת החדילה יש בה משום פגיעה משמעותית בקבוצה אשר עקב הארכת המועד לא תזכה להשבה, בעוד שאילמלא ההארכה הייתה זוכה בהשבת הכספים שנגבו שלא כדין עקב "פקיעת הפריבילגיה".

ג.אני מצטרפת לדברים שכתב כב' השופט בנימיני בבש"א (ת"א) 31032/06 סריגי שלום ומלכה בע"מ נ. עיריית תל אביב יפו (15.7.09, פורסם בנבו) כשנדרש לשאלת פרשנות סעיף 9 בחוק וקבע:

"הרעיון העומד מאחורי סעיף 9 לחוק נעוץ בכלל של "מודה ועוזב ירוחם", כפי שעולה מדברי ח"כ רשף חן שהציג בפני הכנסת בישיבת יום 1.3.06, בשם וועדת חוקה, חוק ומשפט, את הצעת החוק הסופית בקריאה שניה ושלישית. מן הדיון שהתנהל בכנסת בעניין זה ניתן להיווכח כי היו חברי כנסת שסברו כי ניתנת לרשות פריבילגיה שאיננה ראויה. אולם בסופו של דבר אושר סעיף 9, ומדברי הכנסת ברור שהחשש היה לפגיעה ברשויות הציבוריות, הפועלות במסגרת תקציבית ברורה למטרות הכלל, שמא תעמודנה הן בפני חובת השבה של סכומים גבוהים בגין טעויות שעשו (ראה גם: ת.מ. (ת"א) 138/07 דורון עופר נ' רשות המסים, [פורסם בנבו], פסקה 11 להחלטת כבוד השופטת ר' רונן).

סבורני כי על מנת ליהנות מזכות היתר המוקנית לרשות לפי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, עליה לקיים בדקדוק את דרישות הסעיף. די בכך שחוק תובענות ייצוגיות מאפשר לרשות לחמוק מן התוצאות של תובענה ייצוגית בגין מס שנגבה שלא כדין, ואף מגביל את תקופת ההתיישנות בתובענה שכזו למשך שנתיים ימים. אין להוסיף על הגבלות אלו מעבר למה שקבע המחוקק, משום שהתוצאה הבלתי-צודקת תהיה שאזרחים לא יוכלו לתבוע בצורה יעילה כספים שנגבו על-ידי הרשות שלא כדין" (פסקה 21) (הדגשות שלי – מ'נ').

כן אני מצטרפת לכב' השופטת רונן בתמ (ת"א) 134/07 חצובי נ. עיריית רחובות (ניתן 20.12.07, פורסם בנבו) שם קבעה:

"ס' 9 לחוק תביעות ייצוגיות מעניק לרשויות זכות יתר שלא הוענקה לנתבעים ייצוגיים אחרים. הוא מעניק לרשות שהוגשה נגדה תביעה ייצוגית את האפשרות להמנע מחובת ההשבה של הסכומים אותם גבתה ביתר, באמצעות הודעה לפיה היא תחדל מהגבייה בעתיד.