סימה רז נ' עיריית ירושלים

פסק דין

מבוא

התובעת, ילידת 1963, נפגעה ביום 13.5.99 בתאונה שאירעה בדרכה למקום עבודתה. בכתב התביעה היא מתארת כי נפלה כתוצאה ממהמורה בעת שהייתה בדרכה ברחוב אגריפס פינת שדרות יצחק בן צבי וזלמן שז"ר בירושלים. היא ספגה חבטה קשה בפניה, נשברו שיניה הקדמיות, היא נחתכה בשפה ודיממה בצורה קשה. לימים אובחנה התובעת כמי שסובלת ממחלת סוכרת מסוג 1 והתביעה היא כלפי עיריית ירושלים, מי שאמונה על תחזוקת הדרכים, לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה.

המחלוקת המרכזית שמתעוררת בתיק זה בנוסף למחלוקת בשאלת האחריות היא באשר לקשר הסיבתי בין החבלה שאירעה באותו מועד לבין התפרצות מחלת הסוכרת.

הנתבעת שוללת כי היא אחראית לנפילת התובעת ולחילופין חולקת על קיום קשר בין הופעת המחלה לבין החבלה שנגרמה בתאונה.

נסיבות אירוע התאונה

כפי שאתאר בהמשך הדברים אחת השאלות שהתעוררה בהיבט הרפואי נוגעת לעוצמת החבלה שנגרמה לתובעת בתאונה.

התובעת מתארת בתצהיר כי באותו יום, בעת שהייתה בדרך למקום העבודה, היא ביקשה לעבור את מקטע המדרכה שבתחילת רחוב אגריפס בירושלים. בעקבות גדר רשת תיל שחסמה את מקטע המדרכה, שאותה נאלצה לעקוף, היא נתקלה במהמורה בשפת הכביש שנוצרה מבור ביוב אשר אבני המדרכה סביבו היו שבורות ומשובשות, וכתוצאה מכך נפלה, נשברו שיניה הקדמיות והיא נחבלה קשה בפנים ודיממה בצורה קשה.

היא כותבת שהאירוע גרם לה להלם וסמוך לאחר הנפילה היא פונתה למד"א, שם נמצא שאיבדה שן קדמית ונגרם לה חתך בשפה התחתונה שהצריך 10 תפרים. לאחר ביצוע סדרת בדיקות היא שוחררה לביתה ומאוחר יותר טיפלה בשיניים שנשברו בקופת החולים. כשבוע לאחר מכן הופיעו אצלה כאבי ראש, צמאון, כאבי שרירים וטשטוש בראיה שהלכו והחמירו בשבוע שלאחר מכן יחד עם חולשה מתגברת. היא פנתה למד"א ביום 21.5.99 ומשם הובהלה למרכז הרפואי שערי צדק ואובחנה כחולת סוכרת מסוג 1.

לדברי התובעת כתוצאה ישירה מהאירוע ומאופן הפגיעה (החבלה קשה בפנים והדימום) היא נכנסה למצב של חרדה (Stress) קשה וללחצים נפשיים, והאירוע הגם שמבחינה אובייקטיבית לא היה קשה גרם לה באופן סובייקטיבי ללחץ נפשי משמעותי. היא מציינת כי היא אשה רגישה שסובלת מפחדים ולחצים נפשיים גם באירועים אשר לא אמורים לגרום לה ללחץ וכך קרה כשכל פעם שהגיעה לועדה הרפואית במוסד לביטוח לאומי סבלה מלחץ נפשי שבא לידי ביטוי בעליה דרמטית של לחץ הדם והופעת סימני אדמומיות בחלק העליון של החזה. תופעה כזו התבררה כ'תסמונת החלוק הלבן'. היא שוללת את הדברים שכתב המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' מיכה רפפורט, ולפיהם אמרה לו כי מידת הלחץ הנפשי בו הייתה שרויה בעקבות התאונה לא היה חריג בהשוואה למידת החרדה הרגילה שלה כפי שהוא מציין בחוות דעתו.

בתצהיר העדות התובעת מדגישה שפרט לתאונה לא חוותה אירוע טראומטי אחר. התאונה, שאירעה ברחוב הומה ולעיני עוברים ושבים, גרמה לה לבושה מאותם עוברי אורח, וזאת מעבר לחרדה מהתאונה עצמה. הלחץ הנפשי נגרם לה כתוצאה מהתאונה חרג מהחרדה הרגילה שלה מרופאים וסיטואציות מביכות אחרות, כגון בחינות למקום עבודה חדש. לפיכך אף בעת שנבדקה על ידי פרופ' רפפורט לא הגיעה החרדה שלה לרמת החרדה בה לקתה בעת קרות התאונה והיא לא ניסתה להתחזות כי מדובר באותה רמת חרדה.

לתצהיר התובעת צורף גליון סיכון המחלה של ט.ר.מ. בסמוך לאחר החבלה. בגליון מצוין כי התקבלה בשעה 08:52. בתיאור החבלה מצוין חבלה בפה ובשניים וכן כי נפלה. התיאור הוא 'נפלה ברחוב, נפצעה בפה'. מצוין כי היה שבר בשן, פצע בשפה ושפשוף של יד שמאל. התובעת הופנתה לבדיקת רופא שיניים ביממה הקרובה ולהוצאת תפרים בעוד שבוע. אין ברשומה כל אינדיקציה לסערת הרגשות שהתובעת טוענת לה.

התובעת צרפה תמונות המתעדות את מקום הנפילה. בחינת התמונות מעלה כי אכן היה קיים מפגע במדרכה שיצר סיכון להולכי הרגל.

בחקירה הנגדית נשאלה התובעת מה עשתה לאחר האירוע. היא ציינה כי הייתה בלחץ וכולה דם. היא רצה מייד למשרד, הרימה טלפון לבעלה, שלמזלה היה בבניני האומה, הוא אסף אותה ורצה להזמין אמבולנס. בשל הבושה היא סרבה והם נסעו למד"א (עמ' 4, ש' 5-6). התובעת הבהירה כי הגיעה תחילה למשרד שבו עבדה והייתה שם לבד עד שהגיע בעלה (עמ' 4, ש' 16-17). עוד הוברר כי בעלה של התובעת, שהוא מורה לנהיגה והיה במהלך שיעור והכנת תלמיד לקראת מבחן רישוי, הסיע אותה למד"א והוריד אותה שם אך לא ירד איתה (עמ' 4, ש' 18-23). התובעת עומתה עם הרישום בגליון השחרור מטר"מ והיעדר כל אזכור לחרדה, התרגשות יתר והשיבה 'אני לא צריכה להתלונן על דבר כזה, רואים את זה עלי, מספיק שלא שחררו אותי, היה לי לחץ דם גבוה, דופק גבוה' (עמ' 4, ש' 26-27). התובעת אמרה כי נעדרה מהעבודה שבועיים או שלושה ולאחר מכן המשיכה לעבוד כרגיל (עמ' 15, ש' 9-10).

בהתייחס לאירוע עצמו נשאלה התובעת באשר למסלול הליכתה. לדבריה הלכה מכיוון התחנה המרכזית הישנה, ששכנה באופן זמני מול משרד החוץ, לכיוון רחוב אגריפס (כפי שניתן לראות בתמונה מס' 8, עמ' 12, ש' 12-14). היא הוסיפה כי מעבר החציה שנראה בתמונה 8 הוא זה שנראה גם בתמונה מס' 2 וכי בור הביוב שממנו נפגעה הוא זה שנראה בתמונה מס' 2 (עמ' 13, ש' 18-22). חציית הכביש על ידה, כך אמרה, הייתה באלכסון במקום שבו היה הבור (עמ' 13, ש' 30-31).

היא אשרה כי ראתה את הגדר אך לא זכרה אם ראתה את בור הביוב (עמ' 14, ש' 20). לדבריה היא נזקקה לעבור את הכביש כיון שהגדר הפריעה לה (עמ' 14, ש' 31-32).

בעלה של התובעת מתאר בתצהירו כי ביום התאונה צלצלה אליו אשתו כשהיא במצב של 'פאניקה והיסטריה'. היא סיפרה לו בבכי שהיא נפלה ברחוב אגריפס וביקשה ממנו להגיע מיידית למקום. הוא מציין כי במשך 24 שנות נישואיהם מעולם לא שמע את אשתו כה לחוצה ונסערת כפי ששמע אותה בשיחה זו. בתוך כ- 15 דקות הוא הגיע למקום התאונה ומצא את התובעת כשהיא מדממת בצורה קשה בפניה ובשיניה, נמצאת בחרדה ושרויה בלחץ נפשי קשה. התובעת סירבה בכל תוקף לכך שיוזמן אמבולנס והוא הסיע אותה לקבלת טיפול רפואי במד"א. גם בעת קבלת הטיפול הרפואי במד"א התובעת לא נרגעה והייתה נסערת, חרדה ולחוצה. כשבוע לאחר התאונה היא התלוננה בפניו על כך שמופיעים אצלה כאבי ראש, צמאון, כאבי שרירים, טשטוש בראיה וחולשה מתגברת. בעקבות התלונות הם נסעו למד"א ומשם למרכז הרפואי שערי צדק והתובעת אובחנה כסובלת מסוכרת סוג 1.

הוא מציין כי התובעת היא אשה רגישה שסובלת מפחדים ולחצים נפשיים גם באירועים אשר לא אמורים לגרום לה ללחץ. התאונה ואופן הפגיעה (חבלה קשה בפנים ובשיניים וכן דימום רב) הכניסו אותה למצב של חרדה קשה וללחצים נפשיים כפי שהוא נוכח לשמוע בשיחה לאחר קרות התאונה וראה כאשר הגיע למקום. הוא מדגיש כי מעולם לא מצא את אשתו במצב כזה משך כל שנות הנישואים.

האחריות

התובעת מבקשת לקבוע כי הנתבעת אחראית לנפילתה. היא נסמכת על עדותה, על התמונות ועל היעדר כל ראיה מצדה של הנתבעת. המסקנה שיש להסיק מתוך הראיות היא כי היה מחדל בהימנעות מתיקון רצפת המדרכה השבורה סביב מכסה בור הביוב והשלמת אבני השפה החסרות. עוד טוענת התובעת כי אין לקבל את הטענה ולפיה לא היה עליה לחצות את הכביש במקום שבו חצתה אלא במעבר חציה שכן המפגע מצוי בסמוך למעבר החציה (במרחק של כ- 40 ס"מ ממנו). לפיכך עמדתה של התובעת היא כי מוטלת אחריות מלאה על הנתבעת וכי אין מקום לזקיפת אשם תורם.