סילברמן ואח' נ' שמואלי

החלטה

מדובר בערעור על הוצאות בסך של 4,755 ₪ בתוספת מע"מ כאשר הסכום משוערך מיום 23.6.09. ההוצאות הוטלו בפסיקתא מיום 26.10.09 שניתנה על ידי כב' הרשמת פומרנץ.

התובעת העלתה טענת חוסר סמכות עניינית שכן לשיטתה הוגש הערעור לערכאה הלא נכונה: ערכאה זו במקום ביהמ"ש המחוזי. אין מחלוקת בין הצדדים, שסעיף 96 לחוק בתי המשפט גוזר שאם החלטת הרשם עליה מערערים הינה החלטה אחרת, הרי הסמכות היא לערכאה זו ואם מדובר בפסק דין הרי שהסמכות היא לביהמ"ש המחוזי.

ניסיתי להביא הצדדים להסכמה דיונית אודות סמכותה של ערכאה זו. דומה שהדבר מתבקש ממש לגוף העניין, ואף מבחינת האינטרס הדיוני של שני הצדדים כאשר גם אם אין הסמכות קנויה לערכאה זו הרי דרך המלך כפי שציין ב"כ המערערים אינה מחיקה אלא העברה לערכאה המוסמכת. אף אם אין סמכות לערכאה זו, במצב ענייניים זה, ידון ערעור על הוצאות בסכום שאינו סכום עתק בביהמ"ש המחוזי תוך הטרחה נוספת של הצדדים.

הפניתי את הצדדים לפסיקה שניתנה בעניין יקירה דקל ובפסקי דין נוספים לפיה מי שניהל הליך בערכאה מסויימת יחשב מנוע מלהעלות בדיעבד טענת חוסר סמכות עניינית. הצעתי שהצדדים יסכימו לקבל על עצמם הדיון בערכאה זו תוך הסכמה שתחולנה הדוקטרינות של השתק שיפוטי ומניעת שימוש לרעה בהליכים. אמנם על סמכות עניינית לא ניתן להתנות ואולם דומני כי בנסיבות, היה הדבר נותן מענה פרגמטי ראוי ומאפשר להגיע לאותה תוצאה על דרך דוקטרינת המניעות. לצערי לא נעניתי בחיוב על ידי ב"כ המשיבה העומד על טענת העדר הסמכות העניינית.

משכך פני הדברים, דומני שאין מנוס מהעברת ערעור זה לביהמ"ש המחוזי בתורת הערכאה המוסמכת: החיוב בהוצאות נבלע בפסיקתא והשאלה היא מה מעמדה של אותה פסיקתא. הדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת היה דיון בבקשת רשות להתגונן אליו לא התייצבו הנתבעים (המערערים). ב"כ המערערים הודיע על הסכמה של מרשיו לפינוי עד 31.8.09 וב"כ התובעת – המשיבה טען לגוף העניין שלא היה חוזה בר תוקף בין הצדדים. על בסיס הסכמת הנתבעים, ניתנה החלטה של כב' הרשמת לפינוי הדירה לא יאוחר מ – 31.8.09 שהוחלט על הגשת פסיקתא לחתימה.

במהות מדובר למעשה על החלטה שאינה נעתרת לבקשת רשות להגן. בין הצדדים שנוי במחלוקת האם היתה או לא היתה הסכמה הדדית מכוחה ניתנה אותה החלטה. לכאורה, ולפי נוסח הפרוטוקול שתיקונו לא התבקש, לא היתה הסכמה דיונית בין הצדדים כאשר ב"כ התובעת טען לגוף העניין אם כי וודאי שלא התנגד לפינוי מכוח הסכמת הנתבעים לכך.

החלטה שאינה נעתרת לבקשת רשות להתגונן נחשבת כהחלטה אחרת, והפסיקתא היא שמסיימת ההליך היינו היא פסק הדין. החיוב בהוצאות, בין אם מוצדק הוא לגופו ובין אם לאו (איני נכנס כמובן לעבי הקורה בעניין זה) נבלע באותה פסיקתא.

משכך, אכן קנויה הסמכות לביהמ"ש המחוזי. עם זאת, בנסיבות המקרה ראוי היה לחייב התובעת בהוצאות: ב 7.12.09 הגישה התובעת בקשה לדחיית דיון לה נעתרתי כאשר הדיון נדחה להיום. רק חודשיים אח"כ ב – 7.2.10 ראתה לנכון התובעת להגיש בקשה לדחייה על הסף. כאשר יש לציין כי התאריך של הדיון היום נקבע כאחד מהתאריכים המוסכמים שמסרה התובעת בבקשת הדחייה לה כאמור נעתרתי. לפני יומיים בלבד הגישה התובעת בקשת דחייה נוספת, כאשר אף לא טרחה להגיש עיקרי טיעון עד עתה. נטען כי אחת מעורכי הדין במשרד נמצאת בהריון מתקדם המונע הופעתה ולא צורפו אישורים רפואיים על מצב רפואי המונע התייצבות כך למרות שהדיון היה ידוע ונקבע משכבר ונומק בנוסף שב"כ מייצג נוסף מצוי בדיון בסעד זמני דחוף שאף פרטיו ומהותו לא צויינו. בנסיבות, לא נפרסו נתונים מינימליים שיצדיקו דחיית הדיון והתייחסתי לעניין זה בהחלטתי הקודמת שדחתה הבקשה. עוד ציינתי כי ניתן להתייחס אף לבקשה לדחייה על הסף במעמד הדיון.

משלא נדחה הדיון, ולא התקבלה החלטה בבקשה לדחייה על הסף שגם אותה בוששו להגיש (כמובן שאף לגביה קנויה זכות תגובה של הנתבעים שאכן הוגשה), היה צריך להגיש עיקרי טיעון. התנהלות זו אינה תקינה. אני סבור איפוא שמן הראוי לחייב את התובעת בהוצאות בין לאוצר המדינה ובין לצד שכנגד, ואולם אותיר עניין זה להחלטת הערכאה המוסמכת. אני מורה על העברת הערעור לביהמ"ש המחוזי.

ניתנה והודעה היום כ"ד אדר תש"ע, 10/03/2010 במעמד הנוכחים.

יואב פרידמן, שופט

הוקלד על ידי: גלית כהן התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: