סייפריד(עציר) נ' משרד הפנים - פסקדין

פסק דין

העותרת הגיעה לישראל ביום 8.7.11 כשבידה כרטיס טיסה חזרה ליום 18.7.11.

העותרת הגיעה במסגרת קבוצה שכללה כ-90 אנשים, אשר בהיכנסה לנמל התעופה החלה בהתפרעות.

פקידי המשיב תחקרו את הנוסעים וביניהם את העותרת, ובסופו של יום הוחלט שלא לאפשר את כניסתה של הקבוצה כולה, והעותרת בתוכה, לישראל.

העתירה תוקפת החלטה זו ולטעמה של העותרת פעולת המשיב חורגת ממתחם הסבירות, שכן לטענתה לא היה בידו כל נתון עובדתי שיש בו כדי לתמוך במסקנה שאין להתיר את כניסת העותרת לארץ.

מן התגובה אשר הוגשה אני למד, כי בידי המשיב היה מידע מודיעיני לפיו מטרת הקבוצה הייתה לבצע פעולות פרובוקטיביות באזורי חיכוך במדינת ישראל ובאזור יהודה ושומרון. על פי אותו מידע, מטרת הפעילים הייתה לארגן ולגייס למעלה מ-500 פעילים אשר יפעלו באורח מאורגן ליצור מופע תודעתי רחב היקף של דה-לגיטימציה להתרסה נגד מדינת ישראל, כאשר הכוונה היא לארגן במשך שבוע ימים שורה של אירועים במדינת ישראל ובאזור יהודה ושומרון. הכוונה הייתה, על פי אותו מידע, ליצור בשלב ראשון מוקד חיכוך ראשון במעמד הכניסה לישראל, ובהמשך תכננה הקבוצה להתחבר לגורמים פלסטינים בעיו"ש ובשטחי ישראל ולהשתלב בין היתר בפעולות מחאה פרובוקטיביות.

לטעמו של המשיב פעולות כאלה יכולות להביא לסבירות גבוהה להפרות חמורות של הסדר הציבורי, לפגיעה בביטחון ולפגיעה באינטרסים ישראליים מדיניים.

העיקרון המקובל במדינות דמוקרטיות מודרניות הינו, כי למדינה שיקול דעת רחב בנושא כניסתם של זרים לתחומיה, ואין לו לזר זכות לבוא לארץ, אם כתייר ואם כתושב. ראה לעניין זה בג"צ 4156/01 דימיטרו נ' משרד הפנים. כפועל יוצא של מהות הסמכות, שיקול הדעת של שר הפנים בנושאים כגון אלה הוא שיקול דעת רחב.

יש לזכור, כי שיקול דעת זה נתון לביקורתו של בית המשפט כשיקול דעתה של כל רשות אחרת, במסגרת עילות הביקורת הרגילות שחלות על כל הפעלת שיקול דעת מנהלי.

על פי אמות מידה אלה תיבחן החלטתו של המשיב.

הלכה פסוקה היא כי המשיב רשאי לסמוך את החלטתו גם על מידע מודיעיני. ראה לעניין זה בג"צ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים.

מבחן הראיה המנהלית מאפשר לרשות המנהלית להביא בחשבון גם ראיות אשר אינן קבילות בבית המשפט. זהו למעשה מבחן של סבירות, על פיו רשאית הרשות המנהלית לסמוך על נתונים הנוגעים לעניין שאדם סביר היה סומך עליהם לצורך החלטה בעניין העומד על הפרק.

לפיכך עומדת לפנינו השאלה, האם התשתית עליה הצביעה המשיב עומדת במבחן הראיה המנהלית והאם יש עילה להתערב בשיקול דעתו הרחב?

במקרה הנדון כאן, סבור המשיב כי כניסת העותרת לישראל תפגע באינטרס הציבורי מהטעמים שהוזכרו לעיל.

אמנם חומר מודיעיני כלשהו לא הוצג בפניי, אולם החומר המודיעיני עליו נסמך המשיב, כעולה מנספח 2 לתגובת המדינה, מציין כי אותו מידע הצביע על כך כי הקבוצה והעותרת בתוכה הגיעו לאותה תכלית לה נערכה המדינה, כלומר הגעה לאזורי חיכוך והתעמתות עם כוחות הביטחון.

על פי אותו מידע, מטרת הכניסה הייתה ליצור ראשית פרובוקציה בשדה התעופה, ולאחר מכן להמשיך בסוג זה של פעולות גם בתוך מדינת ישראל.

בפועל, הקבוצה אכן החלה להתפרע בשדה התעופה ועצם פעולה זו יש בה כדי להצביע כי המידע המודיעיני שהיה בידי המשיב היה מדויק.

לפיכך אני סבור שהחלטתו של המשיב אשר התבססה הן על המידע המודיעיני והן על ההתנהגות בשדה התעופה הייתה סבירה.

מעבר לכך, העותרת טענה במהלך התשאול שנערך לה, כי היא אמנית המתכוונת לשהות בישראל, אך אינה יודעת היכן וכי ברצונה להיות ספונטנית. הגרסה כפי שמובאת בעתירה אינה עולה בקנה אחד עם הצהרתה של העותרת.

העותרת לא שיתפה פעולה עם התשאול, לא ציינה כי בכוונתה להשתתף בכנס, שטיבו לא ברור עד לרגע זה, ולכן גם התנהגות זו יש בה כדי ללמד שהחלטתו של המשיב הייתה סבירה ולכן אינני רואה מקום לשנות מהחלטתו או להתערב בה ואני דוחה את העתירה.