סטפי נ' טייכמן ואח'

פסק דין חלקי

רקע

פטרישה אן סטפי (להלן:"התובעת ") ילידת 1940, תושבת ואזרחית ארה"ב, ביקרה בארץ בתאריך 29.06.06. יהודה טייכמן (להלן:"נתבע 1") הינו הבעלים והמחזיק ברכב שברולט מס' 2325015. ביום 29.06.2006 בשעות אחר הצהרים ירדה התובעת מהמדרכה לכביש במטרה לחצותה, הנתבע נסע לאחור עם רכבו פגע ברגלי התובעת וזו נפלה ונפגעה בברכה (להלן:"התאונה"). הביטוח החקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן:"הנתבעת 2") הינה המבטחת בביטוח חובה של רכבו של נתבע 1. התובעת פונתה מאזור התאונה באמצעות אמבולנס לבית חולים מאיר, שם נבדקה ונמצאו בה שטפי דם וחבלות בשתי ברכיה. לאחר התאונה חזרה התובעת לארה"ב ושם עברה שני ניתוחים בברכיה, על פי תיעוד רפואי שצורף לכתב התביעה. לטענתו של נתבע 1 במועד התאונה, רכבו חנה ולא נסע כלל, משכך לא פגע בנתבעת ולא גרם לנזקיה.

ביום 03.09.2008 החליטה כב' השופטת שריר לפצל את הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק.

ביום 07.10.10 התקיים דיון בפני בשאלת החבות. העידו מר גורביץ הנרי- בן זוגה של התובעת, הגב פטרישה סטפני- התובעת ומר טייכמן יהודה- נתבע 1.

בתום העדויות, ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה את טענותיהם לעניין החבות.

דיון

נטל ההוכחה

הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובעת המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 – 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364).

נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598 נקבע:

"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% "

בתיק שבפניי סבורני, כפי שאפרט להלן, שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה שהמדובר בתאונת דרכים.

בפנינו שתי גרסאות סותרות לגבי ארוע התאונה. גרסת התובעת היא, שירדה משפת המדרכה והסתכלה שמאלה תוך הפניית גופה לאותו כיוון ע"מ לראות אם באה תנועת כלי רכב משם. היות שרח' גורדון חד סטרי ובעת עשתה כן נפגעה ע"י רכב שבא בנסיעה אחורה מימין, לתוך רחוב גורדון ושהיה נהוג בידי הנתבע.

גרסתו של הנתבע, היא שהוא חנה במקום בעת ארוע התאונה דקות ארוכות קודם לכן ולכן גם לא פגע בתובעת. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי בתמונות ובתרשים מקום הארוע, שוכנעתי שעדותה של התובעת קוהרנטית יותר, מתאימה למסמכים שהוגשו ואמינה בעיני ועדיפה על פני עדותו של הנתבע. כמו כן חיזוק למסקנתי זו ניתן למצוא בין היתר בכך ש:

גרסת הנתבע ציינה שהוא המתין ברכב כ 20 דק', וראה את הזוג מתקרב. עדות זו הופרכה ע"י עדותו של בן זוג התובעת ממנה עולה כי בעת התרחשות התאונה הוא היה בבית ורק שם הוא קיבל את ההודעה על כך כי התרחשה לבת זוגו התאונה.

הנתבע לא הכחיש בתצהירו את טענת התובעת כי הוא נכנס אל הרחוב בו נפגעה התובעת בנסיעה לאחור, ורק בעת הדיון ציין כי נכנס אל הרחוב החד סטרי בכיוון הנסיעה.

עדותו של הנתבע, לפיה ראה את כל מסלול הליכתה של התובעת במהלך הרחוב ועד להגעתה מאחורי רכבו, אינה אמינה בעיני. הרבה יותר סביר שהנתבע היה עסוק בחניית רכבו על שפת המדרכה ולא שם לב כלל להגעת התובעת.

יש ממש בטענת ב"כ התובעת המלומד ולפיה עדותו של הנתבע איננה אובייקטיבית וחפה מכל אינטרס אישי כנטען ע"י ב"כ ההגנה המלומד. עצם העובדה שהוא זומן למשטרה וצפוי היה ליתן הדין על דריסת אדם, הביאה אותו ליתן הגרסה שעל אף שהוא ישב ברכב, הרכב דמם ללא תנועה.

מינוי מומחים

משהתקבלה הטענה כי זו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק ולאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים ולאור הניתוחים והטיפולים שעברה התובעת אין ספק כי קיימת ראשית ראיה למינוי אורטופד מטעם בית המשפט.