סוילם ואח' נ' סוילם ואח'

השופט י' עמית:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקבי) בת"א 39666-01-12, מיום 5.6.2016. במוקד הערעור: שאלת הבעלות במקרקעין שאינם מוסדרים.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא

1. ענייננו בסכסוך על בעלות במקרקעין (1/4 מהזכויות בחלקה 50 בגוש 30557 שמתפרשת על פני כ-400 מ"ר באזור ירושלים, ולהלן:המקרקעין), שהיו בבעלותה של עזיזה סוילם (להלן: עזיזה). עזיזה הלכה לעולמה בשנת 1996 ויורשיה הם משיבים 3-1 (להלן: היורשים), מכוח צו ירושה שאושרר בשנת 1998. בשנת 1999 מכרו היורשים את המקרקעין למערערים תמורת 3,000$, ומכאן טענתם של המערערים לבעלות במקרקעין. ואולם, המשיבים 6-4 (להלן: המשיבים) הציגו יפוי כח נוטריוני שלפיו כבר ביום 1.12.1971 עזיזה העבירה את כל זכויותיה בכל המקרקעין שבבעלותה לשאקר אל-חוסייני (להלן: שאקר). יומיים לאחר מכן, ביום 3.12.1971, שאקר חתם על "כתב העברת סמכויות" שבו הוא מעביר את הזכויות שרכש מעזיזה לידי המשיב 4 (להלן: פמיני).

           בשנים שלאחר מכן התנהלו הליכים משפטיים בין פמיני לעזיזה. בין היתר, פמיני הגיש תביעה שעל פיה הוא רכש מעזיזה מקרקעין מסויימים ביום 18.12.1972 (ת"א 280/74). גם עסקה זו עוררה קשיים ורק בשנת 1987 ניתן אישור מאת ראש לשכת ההוצאה לפועל בירושלים, שבו הוכרז פמיני כבעליהן של תשע חלקות, שהמקרקעין דנן לא נמנים עליהן (להלן: אישור ההוצל"פ).

           חלפו עשרות שנים, וביום 26.8.2010 פמיני חתם על יפוי כח כללי לטובת עו"ד דאהוד "בכל הקשור לזכויותיי לפי יפויי הכוח הנוטריוני" שעליו חתמה עזיזה. עוד באותו יום, חתם עו"ד דאהוד על יפוי כח לטובת עצמו, להעברת הזכויות במקרקעין לבעלותו של המשיב 6 (להלן: סמיר).

           מכאן המחלוקת החזיתית בין המערערים והיורשים, מצד אחד של המתרס, לבין המשיבים שעומדים מנגד וטוענים כי סמיר הוא בעליהם של המקרקעין. יצויין כי המקרקעין מצויים כיום בהליך של הסדר, כך שההכרעה צפויה להשפיע על הרישום בלוח התביעות.

2. תביעתם של המערערים נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק דין קודם, מיום28.9.2014, נמחקה התביעה מטעמים פרוצדורליים. ערעור על פסק הדין התקבל והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה במחלוקת המהותית בין הצדדים (ע"א 7850/14).

           ביום 5.6.2016 ניתן פסק הדין מושא הערעור, ובו נדחתה תביעתם של המערערים. נקבע כי עזיזה אכן מכרה את המקרקעין בשנת 1971, ולכן המערערים לא יכלו לרכוש אותם מידי היורשים. על כך הוסיף בית המשפט מספר הערות: היורשים היו מודעים במשך שנים רבות לטענת הבעלות של פמיני במקרקעין, ובשלב מסויים אף ביקשו לרכוש מידיו את זכויותיו. כלומר, היורשים ידעו על הבעיות המשפטיות בזמן שמכרו את הקרקע למערערים, וניתן להסיק זאת גם מגובה התמורה. עוד צויין, כי עזיזה מכרה את יתר זכויותיה בנכסים הצמודים למקרקעין, ואין סיבה להניח שדווקא המקרקעין מושא הסכסוך הוחרגו מהעסקה. בשולי פסק הדין צויין, ללא הנמקה, כי התביעה לוקה בהתיישנות וכן הובעו ספקות לגבי תוקפם של יפויי הכוח מטעם המשיבה 3.