ס"ע 8417-11-15

בפני בקשת הנתבעת לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות.

טענות הנתבעת:

1.ביום 16.11.15 התקיים דיון בגביית עדותו המוקדמת של התובע עקב טענתו, כי עליו לצאת את הארץ ביום 24.11.15. לימים, כאשר התייצבו הצדדים לדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 29.5.16, התייצב התובע לדיון ועלה, כי בניגוד להצהרתו הוא כלל לא עזב את הארץ. ביום 1.7.16 ניתנה החלטת ביה"ד לפיה חויב התובע בהוצאות הנתבעת בסך 2,500 ₪ שאמורים היו להיות משולמים בתוך 30 ימים. עד כה לא שולמו הוצאות המשפט. הנתבעת הוסיפה, כי מדובר בתביעה מופרכת מיסודה והתובע לא פרט את כתובתו כמתחייב.

2. הבקשה הועברה לתגובת התובע, ברם עד כה התובע לא הגיב לבקשה.

דיון והכרעה:

3. לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי, כי יש מקום לקבל אותה.

4.עד לאחרונה לא הייתה מצויה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן – התקנות) תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1983 המתייחסת לחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי במקרים המתאימים ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נד/189–9 סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218–3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391].