ס"ע 6685-04-10, ק"ג 3033/09

1.בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 21.8.2016, במסגרתו נדחתה התביעה שהוגשה כנגד המבקש וכך גם התביעה שכנגד, זאת ברובה המכריע, תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבה בגובה 25,000 ₪.

ביום 27.9.2016, לאחר הגשת הבקשה שבכותרת וטרם שניתנה בה החלטה לגופו של עניין, הגיש המבקש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 62279-09-16).

2.המבקש לא תמך את בקשתו לעיכוב ביצוע בנימוק זה או אחר. כך, הבקשה לעיכוב ביצוע כללה גם בקשה למתן ארכה לצורך הגשת הערעור, כאשר הנימוקים מתייחסים לבקשת הארכה בלבד ומפרטים את מצבו הבריאותי של מבקש כמו גם את העבודה שאינו מיוצג לצורך הליך הערעור.

3.המשיבה מתנגדת לבקשה לעיכוב ביצוע בטענה כי המקרה דנן אינו עומד בקריטריונים שקבעה הפסיקה לצורך עיכוב ביצועו של פסק דין; לאמור, סיכויי הערעור הינם נמוכים והמבקש לא הראה שמאזן הנוחות נוטה לטובתו.

דיון והכרעה:

4.בטרם ניכנס לעובי הקורה יש מקום להתייחס לשאלה דיוניות הנוגעת למיהות הערכאה המוסמכת לדון בבקשה בנסיבות שנוצרו.

תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות") קובעת את סמכותו של בית משפט לעכב ביצוע של פסק דין. זו לשון התקנה:

"(א) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער במועד הגשת הבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה.