ס"ע 6162-05-16

לפניי בקשת הנתבע לחייב את התובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו. התובע הוא תושב הרשות הפלסטינית. התביעה הנה לזכויות שונות הנובעות מתקופה בה הועסק התובע לטענתו על ידי הנתבע ביישוב בית חורון. תקופה זו חופפת לתקופה בה מופיע התובע בכותרת "פרטי המעסיק" באישורי עבודה שהנפיק המנהל האזרחי על שם התובע. הנתבע טוען כי חובתו של בית הדין בהתאם לתקנות לחייב את התובע בהפקדת ערובה בנסיבות העניין בהם לא הראה ראשית ראייה להוכחת תביעתו. הנתבעת טוען כי התביעה מופרכת על פניה וכי מעולם לא העסיק את התובע כעובד. לטענתו הוציא את אישורי ההעסקה כטובה לתובע אשר עבד כקבלן עצמאי בבתי תושבים אחרים.

הנתבעת טוען כי מצבו הכלכלי טוב ועי הוא מועסק באופן קבוע על ידי חברה ישראלית. לטענתו יש בראיות שצורפו לתביעה משום ראשית ראייה והתביעה אינה מופרכת. ומכל מקום הוא מסתמך על פסיקה קודמת למועד תיקון תקנה 116א(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה לפיה אין לחייב תובע בהפקדת ערובה רק משום היותו תושב זר. לטענתו העקרונות של הפסיקה האמורה מוסיפים לחול גם לאחר תיקון התקנה.

דחיתי את ההכרעה בבקשה עד לאחר קיומו של הדיון המוקדם בתיק. במהלך הדיון ניתן היה להתרשם כי קיימים קווים רבים של הסכמה בנוגע לחלק מן העובדות בתיק. בתמצית, שני הצדדים מסכימים כי התובע עבד ביישוב בית חורון בתקופה הנטענת. שני הצדדים מסכימים כי התובע הוציא את היתרי ההעסקה. כמו כן התובע מודה כי בינו לבין התובע התקיימו יחסים כלשהם. כך התובע הודה בדיון המוקדם כי במקרים מסוימים היה נוכח במהלך שעות עבודתו של התובע אצל צדדים שלישיים (לטענתו כשומר בלבד) וכמו כן הודה כי במקרים מסוימים העביר כספים לתובע (לטענתו כצינור ומתווך בלבד וכטובה).

חיוב תובע בהפקדת ערובה נועד לאזן בין הזכות החוקתית של גישה לערכאות ובין זכותו של נתבע להבטיח יכולת פירעון במקרה של תביעות סרק אשר גורמות להוצאות. (ראה: רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004)). אכן- הפסיקה בבתי הדין לעבודה קבעה בעבר כי העיקרון הוא שאין לחייב תובע בהפקדת ערובה רק משום היותו תושב זר ותושב הרשות הפלסטינית בפרט.

לאחרונה שונתה המסגרת הנורמטיבית בעניין זה עם תיקונה של תקנה 116א(ב) אשר מהווה הסדר ספציפי וחדש לעניין זה, הנוהג בבתי הדין לעבודה בלבד. אכן בהתאם לתקנה זו שונתה לכאורה נקודת האיזון הנוהגת כאשר נקבע במפורש כי ברירית המחדל היא חיובו של תובע שהוא תושב זר בהפקדת ערובה זאת, זולת אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו; או שהראה כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו אם התביעה תידחה; או מטעמים מיוחדים שיירשמו.

דעתי היא כי ההסדר החקיקתי החדש מעורר שאלות כבדות משקל בנוגע לנקודת האיזון הראויה מחד ולאופן בו יש לפרש את ההגבלות על בית הדין בבואו לחייב בהפקדת ערובה מאידך. עם זאת בעניינו אין צורך בדיון רחב יריעה בנושא שכן הגעתי למסקנה כי התובע הראה "ראשית ראייה" המספיקה על מנת לפטור אותו מהפקדת ערובה.

אציין כי לעניות דעתי יש לפרש את המונח "ראשית ראייה" לענייננו באופן מחמיר ומצמצם יחסית. אני סבור כי הפרשנות בעניין זה חייבת לנטות לצד ההחמרה, שכן אם יפורש כל רמז או בדל ראייה כעונה להגדרה זו- הרי שהמשמעות המעשית של תיקון תקנה 116 א (ב) תהיה צמצום והפחתת המקרים המאפשרים לחייב בהפקדת ערובה. תוצאה זו נראית לי כסותרת את תכלית החקיקה החדשה.

כאמור, לא הארכתי בדבר משום שהגעתי למסקנה כי בעניינו הוכחה "ראשית הראייה" האמורה. הדברים אמורים מבלי לקבוע מסמרות כלל וכלל בעניין התביעה לגופה- עניין אשר צריך להתברר הן עובדתית והן משפטית בעתיד.

עם זאת- במצב הדברים שלפנינו אין חולק כי הזכויות לא שולמו לתובע ואין חולק כי התקיימו יחסים כלשהם בין הצדדים אשר כללו נוכחות משותפת באתרי עבודה ואף מעורבות של הנתבע בתשלום שכרו של התובע. אף כי הצדדים מצויים במחלוקת משפטית מהותית בנוגע למשמעות המשפטית של עובדות אלו (וכן חלוקים לגבי עניינים עובדתיים חשובים אחרים) הרי שדי בהם בנסיבות העניין כדי להוות ראשית ראייה עובדתית המצדיקה (ושמא מחייבת) לפטור את התובע מהפקדת ערובה.