ס"ע 61265-12-14, ע"ר 15981-01-15

בפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט, אם וככל שתידחה התביעה כנגדה.

תמצית טענות הצדדים:

1.לטענת הנתבעת, יש לחייב את התובע להפקיד בקופת בית הדין ערובה להבטחת הוצאותיה. לגרסתה, מעיון במסמכים שהגיש התובע עולה, כי אין לו כל טענה לעניין שכר עבודה או כל זכות סוציאלית אחרת בגין תקופת עבודתו אצלה ואין במסמכי התובע ולו ראשית ראיה לביסוס טענותיו. לדברי הנתבעת, מדובר בתביעת סרק שנועדה להכשיר את שהיית התובע בארץ והימשכות ההליכים גורמת לה להוצאות נוספות ומיותרות. הואיל והתובע אינו אזרח ישראל, הוא שוהה בה שלא כדין ואין לו בארץ נכסים על שמו, הרי שככל שיינתן פסק דין כנגדו, לנתבעת לא תהיה אפשרות לגבות את הוצאותיה.

2.מנגד טוען התובע, כי הבקשה נועדה לחסום אותו מדיון בתביעתו. לדבריו, הוא הצליח להוכיח את עצם העסקתו אצל הנתבעת והנתבעת נמנעה מלהגיב לראיות שצרף לעניין העסקתו. התובע הוסיף, כי בראיות שהוצגו על ידו יש כדי לבסס את התביעה.

3.במסגרת תשובה מטעם הנתבעת היא שבה על טענותיה. בנוסף טענה הנתבעת, כי התובע שב וציין אדם בשם "ניסים" אשר לו נמסרו הכספים, אולם במקביל אותו "ניסים" כלל לא נכלל בתביעה. לדברי הנתבעת היא אינה מוכנה להיות חשופה בפני תביעה שאין בה ולא כלום ואשר אינה עוסקת בתשלום תנאים סוציאליים. כמו כן הוסיפה הנתבעת, כי התובע לא מסר את כתובתו בישראל.

דיון והכרעה:

4.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 המתייחסת לחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי במקרים המתאימים ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 (דב"ע (ארצי) נד/189–9 סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218–3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

5.במסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.