ס"ע 59934-12-12 . 14 אוקטובר 2014

1.לפני בקשת המבקש (להלן: מר שטילר או הנתבע) לחיובו של המשיב (להלן: התובע) בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו בתביעה, ככל שתדחה.

ההליכים בפני בית הדין

2.התובע הגיש לבית הדין תביעה נגד מר שטילר לתשלום זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו במושב נעמה, וסיומה.

3.בכתב הגנתו טען מר שטילר, כי לא היה מעסיקו של התובע, וכי בתקופה הרלוונטית לתביעה, הועסק בעצמו כשכיר בחברת נדב תבלינים, שהעסיקה אף את התובע. מר שטילר טען עוד, כי העסקתו בחברת נדב תבלינים הסתיימה בחודש אוגוסט 2012, וכי החל ממועד זה הועסק כשכיר אצל מר משה גבאי. לתמיכה בטענותיו, צירף מר שטילר מסמכים שונים לכתב ההגנה, לרבות עותק מתלושי שכרו אצל נדב תבלינים ואצל מר משה גבאי. לאור האמור טען מר שטילר, כי לא היה מקום להגשת התביעה נגדו.

4.בשים לב לטענותיו של מר שטילר בעניין זהות מעסיקתו של התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה, הורה בית הדין בהחלטה מיום 11.6.2013, ובהסכמת הצדדים, על צירופה של חברת נדב תבלינים בע"מ כנתבעת נוספת בתובענה.

5. חברת נדב תבלינים לא הגישה כתב הגנה מטעמה, ובית הדין נעתר לבקשת התובע למתן פסק דין נגדה על יסוד כתב התביעה. במסגרת פסק הדין החלקי מיום 22.1.2014, ולבקשת התובע, הורה בית הדין על המשך ההליכים נגד מר שטילר.

טיעוני הצדדים בבקשה

6.במסגרת הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, חזר מר שטילר על טענתו כי לא העסיק את התובע, וכי בתקופה הרלוונטית לתביעה הועסקו שניהם על ידי חברת נדב תבלינים. זאת, עד לחודש אוגוסט 2012, מועד בו לפי הטענה הסתיימה התקשרותו של מר שטילר עם חברת נדב תבלינים והוא החל לעבוד כשכיר אצל מר משה גבאי. מר שטילר הטעים, כי טענתו זו התקבלה במסגרת הכרעה בתביעה שהגיש עובד אחר של חברת נדב תבלינים בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (סע"ש 20440-08-12).

מר שטילר הוסיף, כי בהתאם להלכה הפסוקה, ניתן לחייב תובע, אשר אינו תושב ישראל, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בהקשר זה טען, כי התובע מתגורר בשטחי הרשות הפלסטינית, בהם לא ניתן לאכוף כיום פסקי דין הניתנים על ידי בתי המשפט בישראל. משכך, טען, לא יוכל להפרע מהתובע באם תדחה התביעה ויושתו עליו הוצאות במסגרת פסק הדין.

7.ב"כ התובע התנגד לבקשה, תוך שטען, כי חיוב התובע בהפקדת ערובה יהווה פגיעה בזכותו היסודית לגישה לערכאות. זאת, בשים לב לסיכויי התביעה הטובים ולכך שמדובר בתביעה לתשלום זכויות סוציאליות מתחום משפט העבודה המגן. התובע עמד על מדיניותם של בתי הדין לעבודה שלא להכביד על תובעים המבקשים לממש את זכויותיהם, בדרך של הטלת ערובה להבטחת הוצאות. לבסוף טען התובע, כי מר שטילר לא הצביע על כל הוצאה שנגרמה לו על ידי התובע במסגרת הליכים קודמים.

יצויין, כי התובע לא תמך בתצהיר תגובתו לבקשה להפקדת ערובה.

דיון והכרעה

8.לאחר שקילת טיעוני הצדדים בבקשה, ועיון בכלל החומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה, כי מתקיימות בהליך זה נסיבות חריגות ויוצאות דופן, המצדיקות את קבלת הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע.

9.תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המסדירה את התנאים לחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות, אומצה בבית הדין לעבודה מתוקף הוראת סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. בהתאם להלכה הפסוקה, בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בהפעלת סמכותם על פי תקנה זו, תוך שיביאו בחשבון את מאפייניו הייחודיים של משפט העבודה (דב"ע נה/3-218 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).