ראאד שן נ' יקב אלכסנדר בע"מ ואח'

לאחר שעיינתי בבקשה להפקדת ערובה, ובתגובת התובע, להלן החלטתי:

1. תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן – תקנות בית הדין) שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" (להלן – התקנה) מסדירה את נושא החיוב בהפקדת ערובה של תובע בבית הדין לעבודה וכן קובעת תנאים ספציפיים לגבי תביעות עובדים שאינם תושבי ישראל או מדינה החברה באמנת האג.

    

2. עוד לפני שנכנסה התקנה לתוקף ביום 2/9/16, נקבע כי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי) הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, תאומץ על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 . יצוין בהקשר זה כי תקנה 116 א (א) לתקנות בית הדין זהה בנוסחה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי.

    

3. על פי הפסיקה שקדמה לתקנה, ואשר העקרונות שנקבעו בה עדיין אמורים להנחות כעקרונות יסוד, בדיון בבקשה להפקדת ערובה מבצע בית הדין איזון בין זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות יסוד, המהווה בסיס לקיומן של יתר זכויות היסוד (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד שלא לבוא לידי הפסד במקרה שהתביעה כנגדו תידחה.

    

4. השיקולים המנחים בסוגיית הפקדת ערובה גובשו בפסק הדין בעניין ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU ( מיום 6/7/03)(להלן - עניין פתחי אבו נאסר).

    

5. בעניין פתחי אבו נאסר נקבע בכל הנוגע להפקדת ערובה בתביעה של עובד תושב הרשות כדלקמן :