ס"ע 53814-05-12 כאמל עבד אלפתאח יאסין נ' אלכסנדר מליהוב

רקע

1.התובע הגיש תביעתו נגד הנתבע (להלן גם : מליהוב) לתשלום פיצויי פיטורין, דמי הבראה, חופשה, חגים ונסיעות. כראיה לקיום יחסי עו"מ בין הצדדים צרף התובע היתרי העסקה ע"ש התובע וכן תעודת עובד ציבור המפרטת את כלל היתרי ההעסקה שהוצאו לתובע ע"ש מליהוב.

2.בכתב ההגנה טען הנתבע טענה מהותית אחת, והיא כי הנתבע כלל לא עבד אצלו. הנתבע ציין כי העסק שהפעיל בזמנים הרלבנטיים לתביעה היה מפעל קטן לייצור מרצפות נוי לחצרות בתים, אשר לא העסיק עובדים (למעט הנתבע ואביו). כי הכיר אדם בשם מחמוד שתיה (להלן: מר שתיה) כקבלן שיפוצים וכאשר היו לקוחותיו (של הנתבע) מבקשים ממנו המלצות על קבלן שיבצע עבודת הריצוף של המרצפות שייצר, היה מפנה אותם למר שתיה . לטענתו, היות ומר שתיה היה צריך להכניס פועלים לעבודות ריצוף ושיפוצים שביצע בעיר אריאל, והיות ומר שתיה עצמו תושב השטחים ולא יכול לקבל היתרים להעסקת עובדי שטחים ,ומתוך מחשבה כי עסקו של מר שתייה משלים את עסקו שלו, החליט לסייע לשתיה ולהגיש בקשות להיתרים עבור שתיה עצמו ועבור עובדיו. כך הוצאו ההיתרים בין היתר ע"ש התובע. מליהוב טען כי מר שתיה הוא מעסיקו של התובע וכי יש מקום לצרפו להליך.

3.על פי החלטת כב' הרשמת א. קוקה מיום 16.1.13צורף מר שתיה כנתבע נוסף על אף עמדתו של התובע. התובע הודיע כי אין בכוונתו לגבות דבר ממר שתיה ככל שיפסק דבר מה נגדו שכן אין הוא מעסיקו.

מר שתיה לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון שנקבע בתיק זה ולפיכך ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה.

4.מעבר לטענתו האמורה , טען מליהוב כי עסקו פשט רגל וכי פנה אליו התובע והציע לו לרכוש את ציוד ייצור המרצפות תמורת 80,000 ₪ (להלן: הציוד). מליהוב נענה להצעה והציוד נמכר, ואולם על אף זאת לא שילם לו התובע דבר. משכך, הגיש מליהוב תביעה שכנגד נגד התובע לתשלום הסך האמור.

בכתב התשובה לתביעה שכנגד הכחיש התובע מכל וכל רכישת הציוד, הביע תמיהה על כך שמליהוב לא פעל בנדון מזה שנים, וכן טען כנגד שוויו הנטען של הציוד.

5. בקדם המשפט האמור, ונוכח המלצת כב' הרשמת נאות התובע להסכים לתיקון כתב התביעה שכנגד בדרך של הוספת שני רכיבים – האחד בשל הפרת חובת תום לב ביחסי העבודה , השני בשל עשיית עושר ולא במשפט. למרות זאת , לא הוגש כתב תביעה שכנגד מתוקן, ואף אחד מן הצדדים לא התיחס לרכיבים אלה בתצהיריו, ובסיכומיו, ומכאן שהיא נזנחה.

6.כמתחייב מן האמור, נדרשת ראשית לכל הכרעה בשאלה האם אכן היה התובע עובד של הנתבע כפי שנטען על ידו. רק ככל שייקבע כי היה עובד, ידונו רכיבי התביעה הספציפיים. כמו כן, ככל שיקבע שאין התובע עובד של מליהוב, הרי שאין בית הדין מוסמך לדון בתביעה שכנגד. (יוער כי שאלת סמכותו הענינית של בית הדין לדון בתביעה שכנגד עולה גם ככל שמתקיימים יחסי עבודה בין הצדדים, נוכח אופי עסקת המכר הנטענת. טענה כאמור לא הועלתה על ידי התובע והיא תידון במידת הצורך להלן)

הכרעה

7.לאחר שעמדתי על טיעוני הצדדים והראיות שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הצליח לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח כי היה עובד הנתבע, באופן שתאר. להלן יפורטו וינומקו הדברים.

8. כבר בפתח הדברים אציין כי לא מצאתי לאמץ את עדותו של התובע שהיתה בלתי מהימנה, ואף רצופת סתירות, חוסר הגיון וחוסר סבירות. גרסתו נסתרה, בנושאים מהותיים, גם מתוך עדותו של העד מטעמו, מר ראפי שתיה.

על הקשיים העולים מגרסה זו אעמוד בהמשך הדברים.

9.אכן – התובע החזיק בידו, במשך שנים רצופות, (למעט הפסקות בנות ימים בודדים) החל מחודש יולי 2006 ועד חודש ספטמבר 2011, היתרי שהיה למטרות העסקה , שהוצאו ע"ש מליהוב. כמו כן, צודק ב"כ התובע בטענתו בסיכומיו כי ההיתרים היו למטרות ההעסקה ולא "לכל צורך אחר". הפרשנות המתפלפלת שנותן ב"כ הנתבע לרישת תעודת עובד הציבור המתיחסת לכלל ההיתרים שניתנו לתובע, שגויה. ברי כי האמור שם מתיחס לכלל סוגי ההיתרים שהוצאו לעובד (שיכולים להיות שלא למטרת עבודה- ר' לדוגמא תעודות עובד הציבור שהוצאו ביחס להיתרים שהוצאו עבור עדי התובע האחרים), ואולם בפירוטים הספציפיים המתיחסים להיתרים שהוצאו ע"ש מליהוב, מצוין כי הם למטרות העסקה.

אמנם, הוצאת היתר העסקה ע"ש אזרח ישראלי, אינה בהכרח מצביעה על כי בפועל הועסק העובד על ידי אותו אדם, ואולם רצף ההיתרים עשוי היה ללמדנו, כי דווקא במקרה זה , הוצאת ההיתרים עשויה להצביע על קשרי העסקה רצופים.

אלא שאינדיקציה זו לקיומם של יחסי עובד ומעביד, אין די בה לנוכח הממצאים האחרים שלפני.

10. כאמור, הנתבע נתן בכתב הגנתו הסבר (עליו חזר בתצהירו ובח"נ)להוצאת ההיתרים ע"ש התובע ואף הבהיר כי לא העסיק ולא נדרשו לצרכי עסקו, עובדים. (יוסף עוד בהקשר זה כי בחקירתו הנגדית ציין מליהוב כי לשם הוצאת ההיתרים לא שילם ולא קיבל כסף- כך שמבחינה כלכלית ישירה, היה אינדיפרנטי להוצאתם). הסברו של הנתבע, היה אמין, והגיונו בצידו ועל כן הוא מקובל.

ודוק- לו היו מוצאים היתרים רק ע"ש התובע, היה בכך, שוב, משום אינדיקציה לכך שאכן התובע הועסק על ידי הנתבע. ואולם ,מתוך תעודות עובד הציבור שהומצאו ביחס לעדים האחרים של התובע, המצביעות על כך שגם הם – באופן ספורדי הרבה יותר , קיבלו היתרים ע"ש מליהוב, עולה כי המדובר בשיטה (קלוקלת), להוצאת היתרי העסקה עבור עובדים מהרשות הפלסטינית. העובדה כי התובע קיבל רצף של היתרים מצביעה לטעמנו על כך שאכן עבד ברצף עבור מר שתיה- משכך ביקש זה חזור ובקש ממר מליהוב להוציא עבורו היתרי העסקה. רצף העבודה של התובע (אצל מר שתיה), מתיישב עם העובדה שמליהוב ואביו הכירו את התובע , כולל בשמו, כמי שבא לקחת סחורה עבור מר שתיה (ולא הכירו את העדים האחרים שהיתרים על שמם הוצאו לתקופות קצרות בלבד. כן מתיישב הדבר עם טענת מליהוב כי מכר לתובע את הציוד.