ס"ע 48749-07-15

בפני בקשת הנתבעת 1 (להלן: "המבקשת") לחייב את התובע (להלן: "המשיב") להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, בסכום שלא יפחת מ 30,000 ש"ח כתנאי להמשך בירור תביעתו (להלן: "הבקשה").

המבקשת טוענת כי מדובר בתביעת סרק, שסיכוייה קלושים ביותר, אשר הוגשה בחוסר תום לב. עוד נטען כי המשיב, מבקש מקלט, אינו נוקב במען בו הוא מתגורר, לא ברור היכן הוא מתגורר – האם בישראל או מחוץ לתחום השיפוט- ואין בידו להצביע על נכסים בישראל. על כן, ככל שתדחה תביעתו לא תוכל המבקשת להיפרע מהוצאותיה. בנסיבות אלה טוענת המבקשת כי יש לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים ולהבטיח במידה מסויימת את זכויות המבקשת, ובכלל זה את זכות הקנין שלה, שהינה זכות חוקתית.

התובע לא הגיש תגובתו לבקשה חרף חלוף המועד שנקצב.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).

בבוחנו בקשה כאמור על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המשיב לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (16.7.03), שם נקבע, בין השאר, כי עובדת היותו של בעל דין תושב זר, אין בה, לכשעצמה, טעם לחייבו בהפקדת ערובה. במקרה שכזה, יש לברר תחילה האם העובד הזר נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג וככל שנמצא כי כך הדבר - יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל.

במידה ואין המשיב נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג– יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; יגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין.