ס"ע 45648-05-15

1.בפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובע, תושב הרשות הפלשתינאית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, אם וככל שתידחה התביעה נגדה.

טיעוני הצדדים

2.לטענת הנתבעת, דין התביעה להימחק שכן התובע לא ציין את כתובתו בכתב התביעה. מדובר בתביעה בעלת סיכויים קלושים והנתבעת לא תוכל להיפרע מהתובע. לטענת הנתבעת, התובע אינו תושב ישראל ואין לו מען קבוע בה. התובע קיבל את שכרו אחת לשבועיים ופעם בחודש קיבל תלוש שכר לאחר שזה עבר ביקורת קפדנית של מרכז התשלומים. התובע היה מגיע בהסעה מסודרת ואיש מעובדי הנתבעת לא הועסק בימי שישי, שבת וחגים. מנהל העבודה החתים את עובדי הנתבעת אחת למספר חודשים על אישור לפיו קיבלו את מלוא התמורה וזאת לאחר שהקריא להם את המסמך בשפתם. ככל שסבר התובע שהוא לא קיבל את מלוא שכרו הוא לא היה חותם על מסמכים אלו. לתובע נערך שימוע, הוא פוטר וניתנה לו הודעה מוקדמת. התובע קיבל את מלוא ימי חופשתו.

3.לטענת התובע, הוא מיוצג ע"י בא כוחו וכתובתו מופיעה בכותרת כתב התביעה. לתובע יש רישום אותנטי לימי העבודה שלו ולנתבעת אין רישום כלל. ככל שטענת הנתבעת לפיה התובע היה מקבל את שכרו אחת לשבועיים נכונה, הרי שהדבר לא מוצא את ביטויו בתלושי השכר. לטענת התובע בשל הקושי בניוד העובדים הם נהגו לישון באתר ועבדו בימי שישי ושבת. המסמכים אליהם מפנה הנתבעת בתגובתה לא צורפו לבקשה, הם נוסחו בשפה העברית ונחתמו ע"י התובע לאחר שאיימו עליו שהוא יפוטר אם לא יחתום עליהם. אף המסמך "אישור קבלת שכר עבודה ונילוות" אינו מנוסח בצורה ברורה ואין כל קשר בין הנוסח בעברית לנוסח בערבית. הנתבעת לא צירפה לבקשה את מסמכי השימוע שלטענתה ערכה לתובע ואף לא את הבקשה לביטול רישיונו. לתובע יש ראיות מספיקות ועדים על מנת להוכיח את תביעתו.

4.הנתבעת השיבה, כי בהתאם לתקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) יש חובה לציין את כתובת מגורי התובע ולאור מגוריו ברשות הפלשתינאית היא לא תוכל להיפרע ממנו לאחר פסק הדין. לעניין המסמכים אשר לאי צירופם טען התובע, הרי שאין על הנתבעת חובה לצרפם עפ"י התקנות. כתב התביעה והתגובה רצופים סתירות והתובע לא התייחס לחלק מטענותי הנתבעת בבקשה.

דיון והכרעה

5.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן- התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

6.בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

7.ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, להלן "אבו נאסר"), שם נקבע, כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט".