ס"ע 42027-05-13

1.לפניי בקשת המשיב (הנתבע) לחיוב המבקש (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, אם וככל שתידחה התביעה שהוגשה כנגדו.

טיעוני הצדדים בתמציתם

2. לטענת המבקש, המשיב הוא תושב השטחים, ולפיכך, קיים חשש ממשי כי לא יוכל לפרוע את הוצאותיו בגין התדיינותו בהליך. עוד טען המבקש, כי המשיב לא מילא אחר החיוב בהוצאות שנפסקו לחובתו בהחלטה מיום 12.11.14, ואף מטעם זה זה יש לקבל את הבקשה. לבסוף ציין המבקש, כי סיכויי התביעה נמוכים מאד, וכי אין המדובר בתביעה למימוש זכויות סוציאליות, כי אם בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים, כשמכל מקום, במשך תקופת העסקתו בשירות המבקש, הופרשו לזכותו כספים לקופת הפיצויים.

3.בתגובתו לבקשה, ציין המשיב כי הוא פרע את ההוצאות שהושתו עליו בהחלטה מיום 12.11.14. המשיב הוסיף כי סיכויי התביעה טובים, וכי אין מקום לחיובו בהפקדת ערובה מפאת היותו תושב השטחים.

4.בתשובתו לבקשה, הודה המבקש כי המשיב פרע, בסופו של יום, את ההוצאות שהושתו עליו בעבר, אולם טען כי אלה נפרעו באיחור ניכר, ורק לאחר הגשת הבקשה להפקדת ערובה. המבקש טען, כי בנסיבות אלה, התנהגותו של המשיב מלמדת על התחמקותו מעמידה בהחלטות בית הדין.

דיון והכרעה

5. בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1983, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 [דב"ע (ארצי) נד/189–9 דניאל סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

6. בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

7. ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, פורסם במאגרים האלקטרוניים, להלן : "פרשת אבו נאסר"), שם נקבע כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, והשיקול המִשְנִי במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט" (סעיף 4 לפסק הדין).