ס"ע 39786-07-13, סע"ש 11228-09-13 פילברג ואח' נ' ל אוטו - תחבורה (1994) בע"מ ואח'

1.לפנינו שתי תביעות, שבמהותן הינן תביעה ותביעה שכנגד, שהדיון בהן אוחד בהתאם להחלטה שניתנה ביום 9.1.14.

הנתבעת בתיק ס"ע 39786-07-13 הינה חברת קל אוטו תחבורה בע"מ המתמחה במתן שירותים לרכב לרבות מכירת רכב חדש ויד ראשונה, טרייד-אין, השכרת רכב, ליסינג לעסקים ולפרטיים, ביטוח ועוד (להלן: החברה). התובע (להלן: העובד) הועסק אצלה כאיש שיווק ומכירות בתחום הביטוח מיום 28.6.08 ועד ליום 30.11.12, מועד שבו נכנסה לתוקף התפטרותו. תביעתו שבפנינו כוללת שני רכיבים, הראשון פיצויי פיטורים, והשני הפרשי תגמולים לפנסיה.

הנתבעת בתיק הראשון הינה אחת משתי התובעות בתיק השני, שמספרו ס"ע 11228-09-13. התובעת השנייה בתיק השני הינה חברת קל סוכנות לביטוח בע"מ, שהינה סוכנות לביטוח המהווה חלק מקבוצת "קל-אוטו" (להלן: "הסוכנות"). הן החברה והן הסוכנות פועלות באותן משרדים בתל-אביב. על אף שעל פי מסמכי ההעסקה התובע הועסק פורמלית על ידי החברה, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבפועל, מנכ"ל הסוכנות הוא שהיה מנהלו של העובד, ובפועל השתלב העובד במערך שירותי הביטוח של קבוצת "קל-אוטו" המוענקים באמצעות הסוכנות.

לטענת החברה והסוכנות, לאחר התפטרות התובע הוא החל לעשות שימוש בסודותיהן העסקיים על מנת להתחרות בהן באופן ישיר, תוך שהוא חובר אל מנכ"ל הסוכנות לשעבר מר שמוליק מגן, שבסמוך לאחר סיום עבודתו בסוכנות באוגוסט 2012 עבר לעבוד סוכנות ביטוח מתחרה. לאור טענתן זו, תובעות החברה והביטוח מאת העובד פיצוי בגין נזקים שנגרמו להם עקב אובדן לקוחות לטובת הסוכנות המתחרה, וכן פיצוי בגין הפרת חובת הסודיות. להשלמת התמונה נציין שבתביעה השנייה נכלל מלכתחילה גם רכיב תביעה שהתבסס על טענה בדבר הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, אך בהתאם להמלצת בית הדין חזרו בהן החברה והסוכנות מרכיב תביעה זה בשלב הסיכומים (עמ' 17 ש' 25) ועל כן אין צורך שנכריע בה.

להלן נדון תחילה בשני רכיביה של התביעה הראשונה, ובהמשך נדון בתביעה השניה.

דיון והכרעה

פיצויי פיטורים

2.אין מחלוקת על כך שהעובד התפטר, ואין גם מחלוקת על כך שבסמוך לאחר התפטרותו עבר לעבוד בסוכנות ביטוח מתחרה. עם זאת, לטענתו הוא זכאי לפיצויי פיטורים כ"מתפטר בדין מפוטר", שכן עוד קודם להתפטרותו התריע בפני ההנהלה על כוונתו להתפטר עקב סירוב ההנהלה להפריש לו לתגמולים גם עבור חלק העמלות שבשכרו.

3.בין הצדדים היתה מחלוקת בשאלה האם מסר העובד התראה על כוונתו להתפטר במקרה שלא יתוקן עניין זה. החברה ביקשה בעניין זה להסתמך על כך שהתובע מסר לידיה את מכתב ההסתדרות התומך בעמדתו בנקודה זו (ת/7 לתצהירו), והנושא תאריך 16.10.12, רק ביחד עם מכתב ההתפטרות עצמו שנמסר לה ביום 27.11.08 (ת/8 לתצהירו). העובד אישר הן בתצהירו והן בעדותו שמכתב ההסתדרות אכן נשאר בכליו ולא נמסר לחברה אלא רק ביחד עם מכתב ההתפטרות (סעיף 23 לתצהירו, עמ' 6 ש' 24). עם זאת, אין מחלוקת שעוד במהלך החודשים יולי עד ספטמבר התכתב העובד עם מחלקת משאבי אנוש של החברה בסוגיית תחשיב הפנסיה שלו (ת/6 לתצהירו). אין גם מחלוקת על כך שביום 28.10.12, דהיינו 30 יום קודם להתפטרותו, מסר העובד לידי החברה מכתב שבה הוא מודיע לה על כוונתו להתפטר "בדין מפוטר על כל המשתמע מכך" (נספח ב' לתצהיר החברה) ובהמשך לכך קיבל תשובה מאת סמנכ"ל משאבי אנוש של החברה לפיה "ההפרשות הפנסיוניות מבוצעות כדין" ומשכך במידה והעובד יבחר לעמוד על הודעת ההתפטרות שלו, הוא לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים (נספח ג' לתצהיר החברה). לאור כל זאת, אנו דוחים את טענת החברה לפיה העובד לא עמד בחובתו על פי דין ליתן לה התראה קודם להתפטרותו.

4.על אף האמור, אנו סבורים שלא הוכח בפנינו קיומו של קשר סיבתי בין התפטרות התובע לבין סוגיית תחשיב הפנסיה שלו, ומשכך דין תביעתו לפיצויי פיטורים בדין מפוטר להידחות. להלן נפרט את נימוקינו לכך.

אין מחלוקת שמנכ"ל הסוכנות, מר מגן, שהיה הממונה הישיר על העובד עד קיץ 2012, עזב את הסוכנות ועבר לעבוד בסוכנות ביטוח מתחרה בחודש אוגוסט (עמ' 7 ש' 11). אין גם מחלוקת שבסמוך לאחר שהתובע התפטר, חודשים ספורים מאוחר יותר, הוא הצטרף למר מגן והחל לעבוד אף הוא בסוכנות הביטוח המתחרה, כשגם בה הוא כפוף למר מגן (עמ' 8 ש' 2). משכך, ועל פי חומר הראיות שבפנינו והתרשמותנו מהעדויות, קיימת להערכתנו סבירות גבוהה הרבה יותר שהסיבה שהתובע עזב הינה שהוא ביקש להחליף את מקום העבודה ולהצטרף למר מגן, ושהוא החל בהתכתבות בנושא תחשיב ההפרשות לפנסיה רק כדי לנסות לבנות לעצמו ולהקים לעצמו זכות לפיצויי פיצויים בדין מפוטר יש מאין. תיאור זה של ההתרחשויות סביר לדעתנו הרבה יותר מזה לו גורס העובד, לפיה התפטרותו הייתה קשורה אך ורק לסוגיית תחשיב הפנסיה שלו, וש"במקרה" מיד לאחר סיום עבודתו מצא עבודה באותה סוכנות מתחרה שאליה עבר הבוס הישיר שלו חודשים ספורים קודם לכן, במועד שבו החל להתכתב עם החברה בעניין סוגיית ההפרשות לפנסיה.

לזאת נוסיף, שהיקפה הכספי של המחלוקת בין הצדדים בסוגיית הפנסיה לא היה גבוה במיוחד. לפי תחשיבו של העובד, החברה הייתה חייבת לו במועד שבו סיים את עבודתו של של 5,302 ₪ הפרשים לפנסיה (התחשיב הוגש ביום 1.3.15), וזאת עבור כל חמש שנות עבודתו. דהיינו, מדובר היה במחלוקת שערכה הכספי הינו פחות מ- 100 ₪ לכל חודש עבודה. מבלי למעט בערכו של חוב זה, התקשינו להאמין שבגללו התפטר העובד ממקום עבודה שהוא עצמו מתאר במכתב התפטרותו כמקום עבודה נפלא, ששימש לו כבית ושהיה יקר לליבו. במצב דברים זה, לא ניתן לדעתנו להתייחס אל מחלוקת כספית לא גבוהה שכזו כמחלוקת המהווה נסיבות ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו, כפי ההגדרה שבסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. למעשה, דומה שאף בא כוחו של העובד היה מודע לקושי בעמדת העובד בנקודה זו (ראו את התייחסותו בסעיף 14 ש' 23 לסיכומיו).