ס"ע 36798-12-16

1.בפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובע, תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, אם וככל שתידחה התביעה נגדה.

2.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה, בתגובה ובתשובה, מצאתי לדחות את הבקשה.

3.בתאריך 2.9.16 נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 בה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

4.בהתאם לתקנה האמורה, ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט במידה והמציא ראשית ראייה לתביעתו או הוכיח יכולת פירעון או שמתקיימים טעמים מיוחדים. במקרה זה התובע אינו תושב ישראל או מדינה החלה עליה אמנת האג.

5.בנסיבות אלו אבחן האם התובע הראה, כי מתקיים בו אחד התנאים האמורים בתקנה.

6.מעיון בתיק ביה"ד עולה, כי התובע המציא ראשית ראיה להוכחת תביעתו ולו בכל הקשור לרכיבי התביעה שעניינם דמי הבראה והפרשות פנסיוניות. כעולה מתלושי שכרו של התובע, שצורפו לכתב ההגנה מטעם הנתבעת, לתובע שולם עבור שלושה ימי הבראה בלבד (למרות שעבד כ-3 שנים) והתשלום עבור ההפרשות לפנסיה בוצע החל מחודש 1/14, למרות שהתובע החל לעבוד עוד בחודש 10/12. לגבי יתר רכיבי התביעה קיימת מחלוקת עובדתית ומשפטית שדינה להתברר במסגרת הליך ההוכחות ולא ניתן לומר בשלב זה, כי מדובר בתביעה מופרכת על פניה.